מריח כמו רוח נעורים

אני אוהבת שיש לי אלטר-אגו.

לפני יומיים עמדתי בתחנה המרכזית מחכה לאוטובוס הרגיל שלוקח אותי יום-יום לארץ הכיף והתענוגות, זאת אומרת לגיהינום עלי אדמות, יחד עם ספסיבה וגילי. כל גופי כולו מכוסה בגבשושיות אדמדמות ענקיות אחרי לילה מתיש של כוחותינו במאבק נגד יתושה מפגרת. דווקא כשהלכתי לישון יחסית מוקדם ציפיתי ללילה שקט וקיצי של שינה גואלת, ביליתי אותו בניסיון להסתתר מיתוש, בשיער פרוע ועיניים אדומות, מתחת לפוך [!]. ואת כל זה התלוננתי באוזני ספסיבה וגילי, שבדרך נס לא דפקו לי מכות על ההתעלקותיות שלי.

בלילה שלאחר מכן, כלומר אתמול, החלטתי שאין סיכוי שאני נותנת לזה לקרות שוב. הדלקתי את המאוורר [אמא אמרה שזה מועיל בהעפת יתושים ולה מקשיבים. אלא אם כן היא אומרת לא לעשות משהו, ע"ע נזם], הכנסתי את כל ה-40 קילו שלי מתחת לפוך [!] וככה הייתי לילה שלם.

ישנתי שינה בת ארבע שעות, אבל ללא הפרעות, וכשניסיתי להרים את עצמי מהמיטה, עוד לא הספקתי להניע שריר וכבר התחלתי להתעטש בצרורות, שאם המשיח עוד לא הגיע בגללם, הוא כנראה כבר לא יבוא.

וככה קמתי לעוד יום מאושר, ללא עקיצות טריות אך מקוררת טרייה, דבר לא נעים בעליל כשיש נזם טרי.

וזו הייתה הקדמה כדי לבשר לאומה מדוע אין שום סיכוי שיום כזה יילך וישתפר.

אני אפילו אחסוך מכם את התלונות על עצם הבעסה שקיימת בהווייתם של שלוש שעות מתמטיקה [!] ושעתיים לשון [!] ביום אחד, אבל זה יכול לשבור אפילו את רוחו של גדול האופטימים. ואני אפילו לא שמינית אופטימית.

הערת ביניים: אין לי מושג למה דה פאק כולם שונאים את המורה למתמטיקה. אני ממש מחבבת את האישה הזו! היא בערך המורה המצחיקה באמת היחידה שאני מכירה. כל שיעור מחדש היא מפתיעה עם פאנץ'-ליינים מהגיהינום, סיפורים מופרכים וביטויים מגוחכים. זה כאילו עונה על כל הקריטריונים להיות חברה שלי! בייב, נולדת 40 שנה מוקדם מדי.

אבל אני יודעת שכולם יקומו עליי ויגידו שזה בגלל שיש לי ממוצע מתכונות 94, ולכן עד עכשיו סתמתי את פי הרחב, אבל לא עוד. אני אוהבת אותה ואתם סתם מקנאים שאתם לא קורעים אותי מצחוק כמוה, וזהו.

אחר כך חזרתי הביתה, לצלילי ספסיבה ששרה "לו הייתי פיראט, לו הייתי פיראט! בת מלכה לו.. מה? איך זה הולך שוב?.." עייפה ומעוכה כמו ילדה שצריכה ללמוד לבגרות בתנ"ך אבל כל מה שמתחשק לה זה בעצם לראות שוב ושוב את הספיישלים בערוץ E!.

וכמובן שבמקום לנצל את היום שלי [אהההה הביטויים של אמא השתלטו עליי, הצילווווו!!] עשיתי גיחות בין טלוויזיה למחשב בערך שש שעות [והמונה עוד רץ], בלי שום יכולת להתנתק, ואני תוהה,

ישנם מקומות גמילה בשביל אנשים כמוני?!

כשאחותי הגדולה והרחוקה התקשרה העפתי מבט במראה וגיליתי שאני נראית חולנית בצורה מסוכנת, מהסוג של שאלונים במגזיני נוער מתלקקים, "זהה את החבר המשתמש שלך; האם הוא מכור?".

אחותי הגדולה והתל אביבית היא אחד האנשים המצחיקים ביותר במרירותם. מי שלא שהה במחיצתה חמש דקות, לא יודע עייפות קיומית מה היא. וחשבתם שאני התאבדותית, הא? היא כנראה הייתה הגורו שלי.

השיחות בינינו הן בדרך כלל אותו הדבר, כמו זאת שהתנהלה היום. שתינו מתלוננות על הרצון הבסיסי ללילה שקט ולפחות 15 שעות שינה, ולא מקשיבות זו לזו בעוד האחת בוכה על עודף פרקים בתנ"ך והשנייה על חוסר היכולת הנפשית להסיע שוב ושוב ילדים מנוזלים יוצאי חלציה לימי הולדת של חברים בגן.

"לעזאזל, הם רק בני חמש, למה צריך הפקה אדירה כל כך?" אני אומרת לה, "אפילו לבת מצווה שלי לא קיבלתי מסיבת בריכה מגניבה שכזאת!"

"ספרי לי על זה," היא נאנחת, ואז צועקת לילד המוגלי השובב שלה, "היי! אל תפיל על עצמך את הוידיאו אתה שומע אותי?!"

שאלתי אותה איך היא הסתדרה עם שני ימי הולדת שונים אליהם הייתה צריכה להסיע כל אחת מהבנות שלה. היא סינג'רה מישהו, דבר שלטענתה היא שונאת לעשות. אני לטענתי אטען, שאותי היא דווקא מאוד אוהבת לסנג'ר ואני חשה הקלה על ריחוקי הרגעי.

"כל היום אני רק לוקחת ומחזירה אותם מבייביסיטרים במקומות שונים בתל אביב," היא אומרת, "וכבר כמה פעמים אפילו לבייביסיטר לא יכולתי לשלוח אותם כי לבייביסיטרים יש כל הזמן בגרויות ומתכונות! איזה ילדים הם, הבייביסיטרים האלה!!"

"כן, כן, בני הנוער הארורים.." אני ממלמלת.

וביתר הזמן שמעתי אותה עושה קולות של תינוקות לצאצאית הרביעית שלה, מעיין היפה, שנמצאת בשלב ההתפתחות בו אחותי עדיין אוהבת ילדים. קרי, השלב שבו הם רק שוכבים על הגב. אבל מעיין היא באמת משהו מיוחד, עם העור השחום החלק שלה ועיני הגולות המהממות [אמא, ספתא גאה: "וואו, יש לה עיניים כחולות!" אני: "אמא, את עיוורת צבעים? זה יותר כהה מהתחת השחור שלי. זה ירוק גולות וזהו."], היא פשוט נראית כמו אלה ג'מייקנית יפייפיה [טפו טפו טפווווו!], כמו שאני תמיד רציתי להיראות. מי אמר מירמור ולא קיבל?

חס וחלילה, אני כן נראית כמו אלה ג'מייקנית יפייפיה! כי זהו, אני אוהבת אותי וזהו! אני אוהבת אותי, א-ו-ה-ב-ת!! ודי לשנאה העצמית! ואם תעזרו לי לשנן את זה עוד כמה אלפי פעמים זה אולי אפילו יעבוד עליי, מה?!

פעם באמת הרגשתי ככה אפילו, כשביקרתי אצל קרובת משפחה רחוקה שקרוב משפחה רחוק [או חורג, או משהו] שלה ביקר אצלה, והם אוסטרלים מהממים כאלו, כאילו נלקחו היישר מהטלויזיה שלי. פשוט עמדתי במטבח במכנס הפלייבוי הסגול שלי כשהגוי החתיך נכנס והביט בי בפליאה של אדם לבן שגילה ארץ תענוגות אינדיאנית. אני חושבת שהוא בחיים לא ראה אדם כהה עור [ליידייייי מרמלד!!] שאינו כושי.

חוץ מהחברה שלו כמובן, שכמו שתיארתי לעצמי, די דומה לי, רק בגיל המתאים. וזה טוב, כי אף אחד לא אוהב פדופילים. חוץ מטי-באג, אבל רק את השחקן, כי איכס הוא אנס ילדים וכולי.

מהסיפור הזה נובע שאני ממש חייבת להפסיק את האובססיה שלי לבני 25 ומעלה. כשאני אגיע לגיל הנכסף הזה אני אגלה שזה לא שגיל 25 הוא הסקסי שבגילאים [הוא כן, אבל עזבו], אלא פשוט שיש לי איזה תסביך-דמות-אב או משהו מחורטט בסגנון ואני אוהבת מבוגרים וטה-דה! תיווצר לי אובססיה חדשה לבני 45.

בכל אופן, אני חושבת שרק בבריטניה או ניו-זילנד או זרקו-עוד-שמות-של-מדינות-שבהן-נפוצים-אנשים-לבנבנים כדאי לי לנסות את מזלי. מדינות בהן מעריכים עור שוקולדי מאממם שכזה ולא מתייחסים אליו כלכלוך [אהמ, רייצ'ל, אהמ]. ואז יתייחסו אליי כראוי, כמו לאלה ג'מייקנית.

או כמו לסעידה, האלה תימנייה, או משהו.

איפה הייתי בכלל?? עמדתי לספר לאחותי שהבנתי למה היא אדם ממורמר כששמעתי אותה עושה קולות מפגרים כאלה, שעושים לתינוקות.

"את יודעת," אמרתי, "את אוהבת תינוקות כשהם בני חצי שנה, ובגלל זה את עושה ילדים כל הזמן. ואז כשאת נזכרת שהם גם אשכרה גדלים, מאוחר מדי. וככה נתקעת עם ילדה יפייפיה אך ערמומית בת 9, ילדה בלונדינית קטנה ותמימה עם קול צפצף והתקפי זעם בת 5, ילד ג'ונגל מופרע והיפראקטיבי אבל נשמה ["הוא אוסף חיתולים משומשים וזורק לפח, אוי מאמייייי!"] בן שנתיים, ומעיין היפה שעדיין לא נמאס לך ממנה, כי היא עוד לא למדה להתהפך על הבטן. ואני צופה עוד, רק שתדעי לך."

אחר כך היא התחילה לקטר לי על זה שהיא לא תיתן להם כלום בירושה, ונראה כמה הם יאהבו אותה אז, ושזה בטח לא ישתלם לה כי הם יזרקו אותה באיזה בית אבות סוג ז', אבל אז הילד שוב ניסה לזרוק על עצמו את הוידיאו והייתי חייבת לנתק.

הלכתי לעשות לעצמי מקלחת קפואה כהרגלי כדי לפתוח לעצמי את הריאות, כי מסתבר שיש לי קוצר נשימה לא מאובחן שאני חושדת שמקורו הוא פסיכוסומאטי. הריאות פשוט קולטות שתת המודע לא ממש משתוקק לנשום.

פשוט עמדתי מול המראה בעיניים סטייל עמנואל רוזן, מביטה בעייפות בגוף הכחוש שלי ומנסה לנקות את הנזם מנוזל כתום [כתום! מה לעזאזל כתום שם?!], כשהכתה בי ההבנה, אני ממש חייבת לישון.

אבל אחרי המקלחת הייתי ערנית מדי, ערנית כל כך שהתיישבתי מול המחשב לכתוב על כמה אני ערנית. ומכך נובע כמובן, שאני שוב עייפה ועכשיו אלך לי לישון, ואקווה שלא אקום עד גיל 22, בו כמובן תהיה לי משיכה בלתי מוסברת לבני חמישים.

אבל עד אז אני אמשיך להידלק על אינסוף בני 25.

גררררררר.

שמישהו ייתן לי ליתיום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

חייבים לעשות משהו עם המאניה דיפרסיה הזאתי. אבל מה אתם מצפים כשיש לי הורים שחוסכים ממני אפילו עדשות עיניים.

לילה טוב לי.