מריח כמו רוח נעורים

זהו, בקרוב ייגמר היום המוצלח הזה שנקרא יום ההולדת שלי.

נולדתי בשעה 8 שלושים וחמש בבוקר, אחרי בערך 20 שעות של ייסורים שעברו על אמא בחדר לידה, והו, היא לא הייתה צעירה. בת שלושים ותשע וחצי, אם אפשר לדייק. היא אומרת שזה היה אמור להכין אותה לחיים איתי, לבשר לה בעדינות [אם אפשר לקרוא לגוש בשר ענקי שיוצא מחור קטנטן עדינות] שככה ייראו השנים הבאות. רק מטאפורית ייראו כך, כמובן. מעולם לא גרמתי לאמא לדמם מאז. או לעבור תפרים בנרתיק, או משהו דומה.

זהו, גמרתי לגרום לבעלות הואגינה שבינינו לרצות לעקר עצמן לנצח.

אבל שום דבר לא הכין אותה לילדה הבכיינית והאנוכית בעלת התקפי הזעם והתקפי-הצחוק-הבלתי-נשלט שלפעמים נמצאת על הרצפה בחדרה ממלמלת לעצמה [או לחלופין, צורחת לעצמה] ולפעמים מציקה לה בבישולי יום שישי כשהיא רוקדת על השיש של המטבח סטייל אורלי הפוסטמה מ"החיים זה לא הכל" לצלילי הביטלס.

כשאחותי נולדה היא הייתה בחדר לידה רבע שעה, לצורך ההשוואה.

ולמה אני מספרת את כל זה?

כי עבר עליי יום קשה ולא מתחשק לי לישון, תהיה התשובה הכנה, בגלל שמתחשק לי למצות את היום הזה עד תום למרות שאין ממש מה למצות ממנו עוד. לא קרה היום שום דבר מסעיר, מרגש או מעניין חוץ מזה שכשקינחתי את האף היום הנזם פשוט קפץ החוצה. נואו קידינ' קפץ החוצה, כמו טיל שנזרק בזווית. סליחה, ירד במיקוד, לא קיים, לא מדברים על זה.

אני לא יכולה לבחור שיקרו ביום הזה דברים נהדרים, מגניפיסנטים ונוצצים, הדברים האלו קורים כשלא מכריחים אותם לקרות. כשעושים מסיבת יומולדת מגניבה במרפסת ענקית, למשל [או, אם אני אצליח לשכנע את דודיי העשירים, במרתף נוצץ שיש בו שולחן סנוקר של אריסטוקרטים].

אבל זה שנולדתי בתאריך הזה זה כבר מיוחד, לא? אני לא יכולה להכריח עוד משהו מיוחד לקרות בו.

ואני נורא אוהבת את התאריך שלי, הוא מגניב ביותר. ובאופן אירוני למדי, מייצג את ההפך הגמור ממני. ה-15, היום האמצעי של החודש, ליוני, החודש שהוא האמצעי [כמעט, נו, מה לעשות שיש מספר זוגי של חודשים].

התאריך הכי אמצעי לילדה עם מאניה דיפרסיה, חה חה חה.

ואגב, אני חולקת את התאריך הזה עם קורטני קוקס [ואם חושבים על זה לעומק, אני ממש מזכירה את מוניקה. תורידו רגליים מהשולחן!] ועם בילי מרטין הכוסון, מה שכבר עושה חשק להיוולד בו.

אתמול, קרוב לחצות, הלכתי לאמא למיטה לבשר לה שאני בת 17. היא הגיבה כך, "לא, את לא, עכשיו רק חצות. את נולדת בשמונה שלושים וחמש בבוקר, למרות שאני כבר עכשיו מתחילה להרגיש כאבים חזקים." ואחר כך היא ויתרה ופתחה בסשן משתפך של ברכות יומולדת פלצניות מבית אמא. הייתי חייבת לעצור אותה כשזה הגיע לעניינים כמו, "..ותביאי לי הרבה נכדים, ואושר, ונחת, ובית גדול עם בעל מיליונר והמון המון מזומנים.."

אני חושבת שימציאו תסביך על שמי, "תסביך אליזבת" או "תסביך בללי". זו תהיה הגרסה הלסבית לתסביך אדיפוס, מן הסתם. אני פשוט כל כך מאוהבת באמא.

כשהלכתי לאבא, לעומת זאת, שישב בסלון בתנוחה המזכירה כל כך את אל באנדי רק ללא שמץ הכי קל של חינניות או הומור, ובישרתי לו שגדלתי בשנה, הוא אמר "נו, אז מה את רוצה שאני אעשה עם זה?"

לא שציפיתי ליותר מאיש שתמיד רצה לבטל את ימי ההולדת הענקיים שאירגנתי לעצמי מאז גיל 5 בתואנה ש"למה לחגוג את זה? רק לפרעה חגגו יום הולדת."

שמישהו יהרוג אותי אם יש בן אדם שיכול להבין מה הוא רוצה לעזאזל באמירה במטופשת הזאת.

אבל זה בסדר. אפילו בסדר גמור. לפחות הוא מתפקד טוב בתור סבא, אם לא אבא. את זה הוא באמת עושה טוב, מניסיון וצפייה ממושכת ביחסים שלו עם הפרעושים הקטנים צאצאי אחותי. לפעמים אני קצת מקנאה שאליי הוא לא התייחס ככה, ועדיין לא, אבל אני שמחה שלפחות להם יש את זה, אני פשוט רגילה לחיות בבית אחד עם שותף קנטרן וזעפן לדירה שנושא את הטייטל "אבא".

אבל למה להוריד ככה את המורל הלאומי? עוד תהיה פארטייה מטמטמת שתשכחי ממני את היום המשמים הזה.

אם תהיה.

די, די! אופטימיות! שכנוע עצמי מעושה! קדימה!

וכדי שלכולם תהיה סיבה אחת לצחוק בשבילי ביום ההו-כל-כך נהדר הזה, בו אני חוגגת 17 קיצים ובערך אותו מספר סיבות לא להמשיך לקיץ ה-18, קבלו ציטוט משעשע:

"מלי לוי, איזה שיר מזוהה יותר עם בעלך, "שמיים כחולים" או "נה נה נה נה, שמעון גרשון בן זונה" ? [כלב, הרצועה]

אליזבת.