מריח כמו רוח נעורים

אנקדוטה 1

אבא, מבט חשדני: "מה זה, מה זה?! את יודעת מה כתוב שם? פלייבוי! את יודעת מה זה פלייבוי?! מתי היא קנתה את המכנס הזה, ובכסף של מי לעזאזל?"

אמא, אדישות אופיינית: "אנחנו קנינו אותו, טמבל. חשבנו שהשפן הזה הוא חתול, ורצינו למנוע ממנה להצטרף לכת השטן, זוכר?"

טוב, את הקטע עם כת השטן אולי אני הוספתי, אבל אתם בהחלט מבינים את הרעיון הכללי.

המסר: אני כל כך הולכת לחטוף אלצהיימר, 40 שנה מהיום.

אנקדוטה 2

אמבר מתקשרת, יום לפני מתכונת בלשון, ואני עונה בעליזות לא-כל-כך אופיינית.

"וואו, אלי!" אני שומעת את ההתפעמות בקולה, "את במצב-רוח טוב!"

"היי, היי, מה ההפתעה," אני נעלבת מעט, "אפילו הייתי במצב-רוח טוב מהבוקר!"

אמבר חשדנית, "מ-הבוקר?"

"טוב, נו," אני נכנעת, "בצהריים ראיתי תמונה של אסתי גינזבורג בעיתון ושוב נכנסתי למרה שחורה, אבל יצאתי ממנה, באמת, הידד לי!"

אמבר נאנחת, "אלוהים ברא את הברבי האנושית.."

"תפסיקי," אני פוקדת מיד, "אני אכנס לזה שוב."

"אוקיי."

מי אמר דיקטטורה ולא קיבל?

המסר: הבעיה היא, בעצם, שאני דומה יותר לאיימי וויינהאוס.

אנקדוטה 3

"רנצ'ית קטנה ויפה שלי," אני מתחנפת לקצת תשומת לב, "איך זה שאמא לא אוהבת אותי למרות מגן המאה שלי במתמטיקה?"

שתינו עומדות מיוזעות מחוץ לכיתה, כדי לקבל את התעודות שלנו [?!], ורנצ'י אומרת בקול מתוק שכזה, "לא, לא, אני בטוחה שהיא כן אוהבת אותך."

"לא," קבעתי נחרצות, "היא לא, בפירוש לא."

"איך את יודעת?"

"קודם כל," אני אומרת, "היא תמיד אומרת למה אני לא ככה וככה, ואיך אני ממש לא הבת שהיא תמיד רצתה שתהיה לה, ושאני האכזבה הגדולה של החיים שלה.."

רנצ'י, שאיפת אוויר חדה, "לא! היא לא אמרה את זה!"

אני, הנהון עצוב, "דווקא כן."

"אוקיי," היא אומרת, מרוגשת, "אז מעכשיו, אני האמא המאמצת שלך!"

"ייאיי!" אני מוחאת כפיים.

אחרי כמה דקות, אני שוב פונה אליה ומפסיקה את שיחתה עם ל' על החבר הנוכחי שלה.

"אמאאאא," אני אומרת בקול הכי מפונק שיכולתי לגייס, "אולי תקני לי כרטיס להופעה של כריס קורנל, כי את אמא כל כך מושלמת?.."

רנצ'י מסתובבת בעצבים. "לא. זה לא חינוכי."

"אבל אמאא, אליזבת מחמיצה פנים, "הוא כבר בן שבעים ומשהו, הוא לא צעיר ומופרע!.."

ובכן," היא אומרת, "אם ככה זה אפילו עוד יותר לא חינוכי. נו, באמת.."

"אבל.. אבל אמאא!!" אליזבת עומדת לפרוץ בבכי! "הוא זקן! הוא שר שירים על הילדים שלו עכשיו!"

רנצ'י, "אוקיי, זה כבר ממש סוטה. לא, חד משמעית."

המסר: אני ממש חייבת למצוא לי אמא שמוכנה לזרוק קצת מזומן, לפני שהמחיר להופעה עולה.