מריח כמו רוח נעורים

האמת, חבל לי לכתוב עוד פוסט החודש. הוא יעביר את התמונות הכוסיות שלנו מל"ג בעומר לעמוד 2,  כי מה לעשות שנכנסים רק שבעה פוסטים בעמוד. אז כיוון שאני מאותגרת טכנולוגית כפייתית ולא מסוגלת לפרסם בשנית את הפוסט ההוא עם התמונות, אל תהיו עצלנים, כנסו לעמוד 2 והעלו נא לי את ההערכה העצמית בתגובות מעודדות שעדיף שיהיו בסגנון, "אלי! את כל כך כוסית שאני צריך כסא מחשב חדש!" וכאלה. בסדר?

שיחה עם אמבר [מתי זה הפך להיות משהו מעניין?..]

אמבר תופסת אותי כשאני רוקדת בחדר במכנסי דפוקותי, לצלילי ליווינ' לה וידה וכו' עם תחתון צבעוני על הראש [צריך להיכנס למקלחת ואין מקום בידיים!] ושתי קוקיות תואמות, כדי לבשר לי שיש שיעורי תגבור בלשון מחר בצהריים.

אני, לעומת זאת, המשכתי לקשקש על השיר "הולאבאק גירל" שעשו לו קאבר רוקיסטי שאקסי לחלוטין ב"בנות גילמור". ועל כך שמיד לאחר מכן עשו קאבר רוקיסטי ל"הבה נגילה", ואני לא צוחקת. ועל כך שמיד לאחר מכן זאק מאמי הציע נישואים לליין, ואני כל כך התרגשתי, כי אני הפראיירית היחידה שרואה את השידורים החוזרים בפעם הראשונה בחייה, כשכל העולם כבר יודע מזמן שזאק וליין נשואים כבר חמש מאות שנה בערך.

אני רק מקווה שההורים שלה לא יתבעו אותי אחרי שהחרשתי אותה עם "אופסייד, אינסייד, א-א-ו-ט!!" ומחר היא תופיע בבצפר עם מכשיר שמיעה חצוצרתי.

כששמתי את "הולאבאק גירל" והתחלתי לרקוד לצליליו, אמבר שאלה אם שוב השכנים-המתלהבים-שיש-להם-מערכת-קולנוע-ביתית השתלטו על צלילי השכונה.

עניתי שלא, הפעם זאת אני, זה פשוט שיר כל כך מעולה והם יותר בקטע של, "הייתי כה רגוווווע, עכשיו הלב פצוווווע!!" וכמובן שהדגמתי לה גם את זה.

באמת שאל תתפלאו אם מחר היא מגיעה עם פטפון ענקי דבוק לה בתנוך.

אליזבת, הגירסה הנקבית של הנביא יחזקאל, שנות האלפיים

בדיוק כפי שצפיתי, בפוסט הזה, ישראל בר און הפך למפלצת מידה פלצנית.

אני יודעת, אני יודעת, אני טובה במשחקי מילים, תפסיקו.

אני הפסקתי לעקוב אחריו, רק שמעתי שאומרים שהוא דומה להראל סקעת. סתם תירוץ כדי לקרוא גם לו "מאמי", הדבר היחיד שהוא דומה בו להראל סקעת הוא הגבות הענקיות והמפורזות.

אין מנוס, ידעתי שזה יקרה, העדפתי שלא, אבל למי אכפת מילדה קטנונית וקטנה שבולסת טלוויזיה מהבוקר עד הערב, מחבקת את אותו הדובי בלילה כבר שמונה שנים ורק רוצה שאנשים ינסו להיות קצת ייחודיים. לא נורא.

ישראל בר און – בקרוב המחזמר.

אליזבת, סכנה לציבור

אני אספר את זה בקצרה. איבדתי מפתח לבית שלי. האופציה היחידה שעמדה לנגד עיניי הייתה ששכחתי אותו בחור הדלת החיצוני, כי הפכתי את כ-ל הבית ולא מצאתי אותו בשום מקום, והוא לא אבד לי בחוץ. כמובן, הוא לא היה בדלת, מה שמיד העלה את המסקנה המופרכת-אך-מתבקשת שמישהו לקח אותו משם, מחור הדלת שלי. הכרחתי את אמא ואבא להחליף צילינדר – זה בסדר, גם אני לא ידעתי מה זה עד יום חמישי שעבר – בשווי של 250 שקל, קיבלתי מפתח חדש ושוב ישנתי בשקט בלילה.

היום, יצאתי שמחה וטובת לב מהבית – אך אבוי! המפתח שהוצאתי מהארנק לא תאם את המנעול. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שעבדו עליי, המשה הזה באמת נראה לי קצת חשוד. כשהעפתי מבט נוסף ומדוקדק יותר, הבחנתי שהמפתח לא שחור כמו החדש שנתנו לי, אלא כחול, כמו הישן שאיבדתי. כן, הוא היה שם בפינה נסתרת בארנק שאקלל עד יום מותי.

ובאותו רגע, ממש, ביצעתי חרקירי בעזרת שני המפתחות.

כל הדרך חשבתי, לעזאזל, ההופעה של כריס קורנל עולה בדיוק 250 שקל, עכשיו אני אצטרך להוציא אותם מכיסי הדל והקרוע כי אין סיכוי עכשיו שהזקנים יממנו לי את זה. הם אפילו ייקחו את ה-250 של החלפת הצילינדר ממני.

אין לי מזל.

אה, וגם לא שכל, כמו שאבא היה אומר.

הווה

עכשיו אני ישנה אצל דודים. מקום שאני די מחבבת אותו, אפשר לומר, כי בכל זאת, אצלי בבית אין לאן לברוח וכאן יש שלוש קומות פלוס מרתף סנוקר וספסל עישון סקסי ביותר בגינה.

אה, וכאן – הוי.או.די אשכרה עובד.

אליזבת יעני מבקרת סרטים

היום התאהבתי חזק בשפה הספרדית.

עזבו את זה שאני יודעת בערך 0.001 מילים ורק לענות "מוי בוואן" אם מישהו במקרה זורק לעברי "קומו סטאס?", אני מאוהבת בשפה הזו, היום, אחרי שסיימתי לראות סרט בספרדית שאני לא בטוחה שמישהו מכיר [צ'ארם סקול? מישהו?] מלבדי ומלבד המוכרת המשועממת בבלוקבאסטר – וגם זה מוטל בספק – כי זה פשוט סרט חמוד. לא מצחיק במיוחד, עלילה יבשה במיוחד ורק לפעמים מפציעים רגעים שממש שווים את המשך הבטטיות על הכורסא [בינינו, מה לא שווה את זה?], אבל הדמויות פשוט כיפיות ואנרגטיות וחבל שלא עשו איתן משהו יותר מפותח.

זהו, גמרתי לנסות להישמע כאילו אני מבינה עניין.

עייפתי, והוי.או.די קורץ לי מתמיד לעשות איזה לילה נוסטלגיה עם סאשי וטנצר המניאק.

לילה טוב.

Oh My Got, Kussit Or Wot ??

haha