מריח כמו רוח נעורים

ונפתח באנקדוטה משעשעת [לטעמם של אנשים מועטים מאוד]:

ילדה בת חמש: "את יודעת שהשיער שלך צבוע צהוב?"

אליזבת, אנחה כבדה: "כן. זה בטעות."

ילדה בת חמש: "זה בטעות שהוא צבוע?"

אליזבת: "זה בטעות שהוא צהוב."

וכיוון שאני ילדה נבונה כל כך שלמדה בחריצות מרשימה למתכונת בלשון, אני יודעת שאנקדוטה זהו "סיפור קצר בעל מסר". בדרך כלל בשום דבר שיוצא לי מהפה אין מסר, אבל הנה מצאתי אחד קטנטן עבור האנקדוטה לעיל,

המסר: אל תגעו לעצמכם בשיער.

ברצינות, זה אסון.

אבל זה לא כאילו זה ימנע ממני לנסות לצבוע לסגול בפעם הבאה, ולהפוך לג'ינג'ית.

אני מתחילה להסתכל אחורה על חיי הקצרצרים ולגלות דבר אחד מרשים ולא מפתיע כלל:

אני הופכת לאל באנדי, הגרסה הנקבית.

את הימים [על מי אני עובדת. חודשים] האחרונים העברתי כך:

:]

מה מתנגן לי בראש: גאנז אנ' רוזז כלשהו.

כמו שאמרתי בפוסט קודם כלשהו, התאריך של הלונה פארק המוזל לאנשים שיש להם קשר כלשהו לאנשי צבא קבע היה ה-16 באפריל, כמו המתכונת בפיזיקה. מאז השתנו הרבה דברים, כמו זה שהמתכונת עברה ל-15, למשל, אבל לי ולאמבר לא היה איך להגיע וגם ככה נגמרו הכרטיסים, וכמו זה, שבאמצע הניקיונות של ה-16, אמא באה לחדר שלי בהיסוס ואומרת שמהסתדרות המורים התאריך ללונה פארק הוא ה-17. ושהוא כולל הסעה במחיר. והיא הרגע גילתה את זה, כי היא נזכרה לנקות את ערימת המכתבים ששוכבת לה, מזובלת ביותר, בפינה בסלון. היא ראתה את העלון של הסתדרות המורים וחשבה לעצמה, "היי, כתוב פה 2008, בואו נזרוק את זה, זה של שנה שעברה!" ובשפריץ של חוכמה היא הבינה ש-אהמ-2008 היא השנה הנוכחית.

*סתם שמתי לב: יש לי נטייה להשתמש הרבה במילים תחת, כל-כך וכלשהו. עמכם הסליחה.*

נותרו לי עשר דקות על השעון לגייס אנשים שיבואו איתי ולקנות כרטיסים למספר האנשים הלא ידוע הזה. אמבר הייתה, כמובן, הראשונה, ואחריה מרי ונטלי [שאותה הערתי כשהתקשרתי, כי איזה מין נימוסים אלו להתקשר לאנשים באחת בצהריים ולצפות שהם יהיו ערים].

וכך תכננו ללכת ארבעתנו, החבורה העליזה שכוללת את אמבר ומרי, שלא עולות על שום מתקן שמגיע לגובה שני מטר ומעלה ו/או מותר לילדים מעל גיל עשר, ואת נטלי ואנוכי, אלי המלכותית, חובבות האקסטרים [אם מישהו יכול לקרוא לכמה קרונות מתהפכים אקסטרים].

אמבר באה אליי יום לפני, בשעה שמונה בערך, ואמא שכחה את הנימוסים הצפון-אפריקאיים הכה מפותחים שלה, דחפה לי כסף ליד וגירשה אותנו לאכול בחוץ.

אני לא ארחיב הרבה על היציאה המוזרה הזאת, רק שסילקו אותנו מבר ונעלבנו עמוקות [סלקטור עלק.. סתם איזה נאצי מתלהב] ושהתחיל איתנו בחור שרצה לדעת עלינו הכל, פשוט הכל, שקצת אחרי שהציג את עצמו בפנינו דחף לי את הטלפון שלו ליד והתחנן למספר שלי ושל חברתי הכוסית. אה, ויש תמונות.

ככה זה כשאתה קטין. מעט מאוד תענוגות.

אמבר ואלי לאחר הבילוי הכה פרוע.

הפיצה המדאימה שלי.

אני ואמבר חזרנו הביתה תשושות וראינו את הפרק היחיד שנשאר מסאגת נמלטים המפוארת שהייתה לי לפני שהמחשב שלי פירמט את האמאשלו.

אמבר התבכיינה כשלוש שעות על כך שצריך לקום בשש בבוקר.

אבל היא קמה כמו ילדה טובה.

נסענו לתחנת האיסוף וכו'. פגשנו את מרי ונטלי וכו'. חיכינו שעתיים בערך עד שכל הפקאצות המפגרות שהתעקשו לשבת ארבע במושב יירדו מהאוטובוס וכו'. ונסענו משם, לעזאזל.

אני ואמבר ניסינו נואשות לישון אחרי הלילה הסוער שהיה לנו [ואתם תוכלו רק לדמיין חהחהחהחהחה!!] אבל לא, מה פתאום, לא הצלחנו לעצום עין תודות לשתי אמהות שפשוט לא סתמו את הפה כל הנסיעה, ודיברו על העניינים הכי בנאליים ברומו של עולם. שלא לדבר על זה שהן היו טיפשות וחשות מעצמן בטירוף. דוגמה קטנה לכך – שני ילדים שישבו מאחורי אחת האמהות המופלאות הלכו מכות רצח בצרחות נוראיות. האם האישה הבוגרת והאחראית תנסה להפריד ביניהם למען השלום העולמי בין ילדים? לעע, היא פשוט תפנה בשקט ונימוס לאחד מהם ותאמר לו אם הוא יכול בבקשה להפסיק לנוע כי הוא בועט לבן שלה בגב.

שונאת כאלה.

תמונות מהחוויה האוטובוסית:

נטלי ומרי בתמונה פוסטמית במיוחד.

נטלי היפה תופסת חרופ.

מרי היפה.

אמבר היפה.

מישי מטומטמת שמתלהבת ממיץ תפוזים. 

ועוד פעם מישי מטומטמת שנראית לא מרוצה מאוד ממשהו. אולי מזה שהשיער שלה נראה כמו פאה גרועה צבועה בירוק עכור.

 

נטלי ואמבר בתמונה פוסטמית במיוחד 2.

הגענו, אחרי הליכה ארוכה-הרבה-יותר-מדי מהמקום שבו הנהג הוריד אותנו, שזה איפשהו בחיפה, לפי כמה שהלכנו. אני ונטלי התחלנו לרוץ לכל עבר בהתלהבות, בעוד מרי ואמבר מסרבות להתקרב לכל מתקן שנראה אפילו קצת מגניב.

"היי," אני אומרת להם, "בואו לאנקונדה! יוהו!"

"הממ.. לא..." מרי ואמבר מהססות, "אבל התמנון הענק הזה נראה מגניב!!"

וכך הפיצול היה בלתי נמנע.

מרי הסכימה, באומץ מפתיע, לעלות על ספינת הפיראטים הכל כך פאקינג מצמררת!

ואת מרי מתה למות ניתן לראות בתמונה הבאה, שבה אני אפילו מנופפת כמיטב המסורת הבריטית-המלכותית:

ועוד תמונה של אמבר ומרי, פשוט כי הן כל כך יפות!

אחרי כמה סיבובים ישבנו לאכול, סתם ככה באמצע המדרכה, כי אנחנו פשוט כאלה.

צחקנו על נטלי שהיא הפכה לפקאצה-פריק.

אמבר בולסת.

נטלי בולסת.

התמונה הכי הזויה בתבל, נטלי מקיאה לי לתוך התיק.

אחר כך הברזילאים הגיעו לעיר, ואני ואמבר קצת לא קלטנו את העניין של "הם רוקדים, אתם מסתכלים" והצטרפנו אליהם, כשנטלי ומרי מנסות להכחיש כל קשר, מתאמנות לטיול העתידי שלנו לברזיל. מאוד עתידי.

אוי, אני כל כך רוצה כזה!

המתופפים המגניבים כל כך.

ובזמן שנטלי ואני עלינו למתקן המעניין הזה [שאמא הגיבה אליו כך, "אויי הייתי חוטפת אירוע מוחי.."],

מרי ואמבר עלו על הרכבת. לא הרים, לא אנקונדה, הרכבת שנוסעת סביב הלונה פארק.

לי ולנטלי יש חומר לדאחקות עליהם לשלושה עשורים בערך.

חשבנו לנסות את מגלשות המים, בפעם הראשונה בחיי, לראות האם זה שווה את זה.

זה לא.

התור ארוך יותר מהגלות, ומלוכלך, וטיפות מעופשות של מים משומשים עפות עליך מכל עבר. וזה רק בתור.

היה שם ילד קטן ושמן שלימד את אח שלו 276 דרכים להשמיע קול של פלוץ עם הידיים [ולא רק], ושר שיר ששמו הוא אשכרה, "קוראים לי קקה". כאילו אריק קרטמן קרם עור וגידים לנגד עיניי.

הירידה עצמה במגלשת המים לוקחת 3 שניות, שלא לדבר על זה שהתעופפה לי החצאית והנחתי את הבשר שלי ישירות על החלק השחור הלוהט של סירת הגומי הקטנה. ככה יצא שגם הפחדתי למוות פועל לונה פארק שנראה קטן יותר ממני, כשצווחתי, "עעעההההה נשרף לי התחתתתת!!!"

וכעת לקטע האמנותי באמת, הראל סקעת היה שם!! ממש רעדו לי הפטמות מרוב התרגשות.

מרי ממש הרביצה לי בגלל הציניות וחוסר האהדה לאמן שמרגש אותה כל כך, נטלי שרה את השירים שלו שעושים לה את זה בעיניים מלאות רגש, ואני ואמבר..

אני ואמבר צרחנו לגיטריסט השאקסי שלו שיעשה לנו ילד.

לא יכולתי, פשוט לא יכולתי לעמוד בזה! כל הפקאצות המזעריות שהיו שם בהו בו בעיניים דומעות ומלמלו "הראלוש.. איזה מאמוש..." ואמבר ואני הרמנו ידיים וצווחנו כל פעם שהגיטריסט עשה סולו.

אמבר עשתה לג', מעריצתו הגדולה של הראל, שיחת וידאו, ואני צפיתי בה מתה מהלם בשידור חי.

אחד מרגעי השיא של היום.

כשסקעת הציג את הנגנים שלו [לבסיסט המגניב והגרובי עם האפרו קראו חממי!!] הסתבר לגיטריסט המדליק קראו עידו לוי. אוקיי, ככה אמבר המוגבלת שמיעתית חשבה. בעקבות תגובה של קוראת שבקיאה קצת יותר ממני בעניינים האלה, נודע למערכת שהשם הוא לידור לוי, ושיניתי מעט את הפוסט הזה כדי למנוע פאשלות נוספות. אם זה אפשרי.[והנה אני אגיד את זה שוב. לידור לוי, הגיטריסט של הראל סקעת, כדי שאם יעשה לעצמו גוגל הוא ימצא את בלוגנו הקט ויידע שאמבר היא האהבה של חייו. או מקסימום יוציא צו הרחקה] פשוט לא הפסקנו לצרוח את שמו [ולהתלהב שהוא גם שם המשפחה שלנו, בשיא המקריות].

אני חושבת שהוא די נהנה מכל תשומת הלב. בהתחלה הייתי די בטוחה שהוא חושב שאנחנו צוחקות עליו, כי אחרי הכל, זאת בכל זאת הייתה הופעה של הראלוש המאמוש, ואנחנו בכל זאת מתבגרות, אבל אחרי שאני ואמבר לא ויתרנו על שום הזדמנות להביע הערצה כלפיו, הוא די הבין שאנחנו מהזן המאוד מיוחד של ילדות סופר-מפגרות ונתן לעצמו להרגיש כמו כוכב רוק, כמו שצריך.

*אגב חממי. הוא גרם לי להיזכר בחממית החמודה שלי, ובזה שאמא החכמה שלי שאלה אותי יום אחד, "תגידי, מה השם משפחה של חממי?". ואני ממש מצטערת, אבל הבלוג הזה מוציא את אמא שלי ממש טיפשה. היא ממש לא.*

את האמת, הראל סקעת די הפתיע אותי. נכון, יש לו קול נחמד, את זה ידענו, אבל הוא אפילו מצחיק! ממש מצחיק! אני ממליצה בחום על מקצוע צדדי עבורו. הוא תקע פאנצ'ים שרצחו אותי מצחוק, אבל גם ככה סף המופרעות שלי די היה בעליה, אז שייקח את זה בעירבון מוגבל. אני הייתי ברגעי המאניה שלי. רק מה, הוא די נתן לנו הרהורים עצובים על החיים כאילו חשב שהוא בבר אפלולי מואר באדום עמום, ולא חלילה בשעת צהריים בלונה פארק מיוזע.

ואם כבר רגעי מאניה, אני צרחתי מצחוק על כל מילה שאמבר הוציאה מהפה, כולל בשירים היותר שקטים שלו, מה שסובב אליי את מעט הראשים שעוד לא הסתובבו אליי עד אותו רגע, וגרם למרי לומר, "תפסיקיייי!! הוא שומע ונעלב ממך!!!!"

חבורת הפקאצות המזעריות והנשים בגיל העמידה המרוגשות, שכל ההופעה שרו ברובוטיות מוחלטת את כל מילות השירים שלו באדיקות ויראת קודש סטייל נחמה ביום צום, הפנו אליי את הראשים בבלבול מוחלט כששוב צווחנו "עידו לוייי!!! לוייי!! יוהו!! תעשה לי נכדיייםםם!!!" [מה שעוד יותר מפגר בהתחשב בעובדה שקוראים לו לידור]

"היי," מרי צרחה אליי, "מה אני צריכה לעשות כדי שהוא ישיר שיר שאני אוהבת??"

אני גיחכתי בממזריות, "לזרוק חזייה, צ'אצ'י!!"

חה חה, קיבלתי מבט אוהב במיוחד.

סקעת התעקש, משום מה, להוריד לכל נגניו את משקפי השמש שלהם.

והם התעקשו, משום מה, להחזיר אותם חזרה לפרצוף.

מה שבאמת אהבתי באמנות של המשורר הראל סקעת, הוא אווירת הסקס סמים ורוק'נרול הסמויה.

גם אני רוצה לעוף בלי לדעת לעוף, הא? סמים נעימים, הא?

אבל זה כלום לעומת התקרית הבאה.

אני חושבת שלשיר ההוא קראו "ואת", תקנו אותי אם אני טועה.

אני מצטערת, לא ממש ידעתי את המילים.

השיר היה שקט, אפילו לידור לא עשה הרבה רעש עם הכלי שלו, סקעת ישב על כסא ברים ושר ברגש, ואני נקרעתי מצחוק כל הזמן. וככה זה הלך:

"הייתי עושה אותך...."

ואני נעצרתי רגע מהצחוק בהלם קטנטן ואמרתי, "מה..? גם אני הייתי עושה אותך!!"

".....מאושרת."

אוקיי, וזה היה הרגע שבו באמת כולם הסתכלו עליי.

ואני לא חוזרת בי מההצעה :]

אמבר עשתה מעין דומינו קטנטן כשנשכבה על אנשים מרוב צחוק, מרי חטפה שבץ מוחי קל, וצעקה עליי בוריאציות שונות שאני מעליבה אותו והורסת את ההופעה וכו' וכו'.

וכעת לתמונות מהאירוע הביזארי, שאני עדיין לא מאמינה שהייתי חלק ממנו:

משמאל, לידור הגיטריסט המגניב, ומימין, איש הראסטות המגניב לא פחות שפשוט יודע לנגן על הכל

לידור דופק סולו

לידור מכוון את הגיטרה השאקסית שלו [נא לשים לב לידיים בתחתית הצילום ולאן המצלמה שהן מחזיקות מופנית. כדי להדגיש מה בדיוק אני ואמבר עשינו שם]

לידור נכנס חזק לקטע

איזה אחד שהיה בסביבה

אותו אחד, מוריד לנגנים את המשקפיים וחושף אותם לציבור

ושוב הוא, משתלט על הגיטרה. ליקויי אבטחה.

תמונה מגניבית ביותר

וכדי לא לאכזב את מרי, ושאר אוהביו של סקעת ^^

מאוחר יותר, מרי צופה בוידאו של ההופעה, בשלושה פלאפונים שונים.

אחרי שהראל סקעת ביקש בנימוס מהקהל שלא יהיו יותר שביתות מורים ויצא, מרי חיפשה דרכים להגיע אליו ואני ואמבר ניסחנו הצעות מגונות לגיטריסט.

"אני יודעת!" נדלקה נורה מעל ראשה של מרי, "יש שם פח זבל שהעבירו אותו דרך הגדר. אני אכנס לשם ואפגוש את הראלוש!"

המאבטח הרוסי הקשוח-למראה-אבל-חמוד שאל אותה, "עד כדי כך?!"

ואני עניתי במקומה, "עזוווב אותה, סתם אובססיבית. אתה יותר חמוד ממנו!!" תוך כדי ניסיונות למצוא את הגיטריסט שוב ולצרוח עוד כמה פעמים שיעשה לנו שלישיה.

ישבנו לאכול, שוב. מרי עשתה לאמבר מסז'. שומדבר מעניין.

חוץ מתמונות, כמובן.

מרי שומעת את "סמלס לייק טין ספיריט".

נטלי ההומלסית.

נטלי רעבה.

ה-מסז'

נטלי מנסה להוכיח לעולם שהיא עדיין פריקית בנשמתה.

כשגמרנו לבלוע, יצאנו להרפתקה בשירותים שאחריה החלטנו לעלות על החללית המזעזעת הזאת, נו, זאת שיש לכולם סיוטי ילדות קלאוסטרופוביים ממנה, עם סרט ישן משנת 74' בערך של א-לה החלל החיצון ואחד שמקשקש באנגלית לא מובנת? אז זאתי.

עפנו לכל הכיוונים ונטלי תפסה בהיסטריה את היד של המפעיל במקום את הידית של המושב שלה.

נראה לי שהוא היה די מרוצה.

נטלי ואלי בעלת היד השרירנית.

איי איי איי, בעסה.

כשאני ונטלי עמדנו בתור לברייק-דנסר בפעם המאה, קיבלתי שיחה בהולה ממרי שצווחה בהיסטריה שהאוטובוס שלנו נסע כבר.

ואני, בעלת נתונים גנטיים עם השפעה תימנית, קיבלתי צמרמורת מהמחשבה על תשלום לרכבת כדי לחזור הביתה.

נטלי ואני קפצנו מעל הגדר של התור, וצלצלתי מהר לאחראית אוטובוס. השיחה נשמעה בערך כך:

אחראית: "הלו?"

אליזבת: "האוטובוס נסע??!! למה לא התקשרתם?? איך נחזור הביתה לעזאזל?!"

אחראית: "מה??"

אליזבת: "אמרו שבשש וחצי זזים!! עכשיו חמש וחצי!! למה נסעתם??"

אחראית: "מה? לא נסענו!"

אליזבת: "אבל למה נסעתם!! למה לא התקשרתם? למה הקדמתם?" ואז, בהבנה מהירה, "מה?!"

אחראית: "לא נסענו. האוטובוס השני נסע. אנחנו זזים בשש וחצי."

אליזבת: "אהה. טוב, תודה. יום נעים. ואם יורשה לי, יש לי כאן מישהי קטנה ומתולתלת שעליי להרוג."

ואז רדפתי אחרי מרי בצרחות של זומבי.

השעה שש וחצי התקרבה, ואני נאחזתי במרצפות, ממאנת לעזוב.

אז החלטתי לביים לכולם תמונות פרידה.

ושאר התמונות הן מההמתנה האדירה לאוטובוס.

נטלי.

אמבר ואני. ושוב יצאה לי יד שרירית לאללה.

אליזבת אנוכי חונה במקום אסור.

אלי מהורהרת

מרי ואמבר בפוזה מוזרית

אני בצילום אומנותי של העין של נטלי

הרגל החבולה שלי, לאחר טבח יתושי

הוד מופרעותי, אליזבת המלכותית

ונטלי, שגם לה לא חסר

המכונית המדליקה שאמבר הצליחה לצלם

נטלי ואני

מרי ואמבר

התמונה השאקסית ביותר שלי בתבל, שהשיגה לי הרבה הצעות חברות באתרים שונים

התמונה שמבטאת יותר מכל את "עייפים אך מרוצים"

ושוב, האוטובוס חנה במרחק שנות אור מאיתנו.

אני צריכה לתבוע מישהו.

ניסיתי לישון בנסיעה חזרה, כי הייתי קרועה מעייפות, אבל נטלי השתרעה לה בתנוחה נוחה [רק לה] והתחת שלי נרדם כי לא יכולתי לזוז.

והוא היה היחיד שנרדם.  

ולכן, תמונות ההתחרעות הבאות:

מרי הסטלנית

אמבר, סטייל "הגרמלינס" [נראה לי שרק אני ראיתי את הסרט הזה]

מרי שרה "יום יבוא.." אני בחיקוי לא מוצלח של קוביין ואמבר מראה לעולם את נחירייה

כן, זאת אמבר, לא גופה מ-CSI

אני ומרמריצ

ואז נדפקנו

זה הכל. ארוך ומתיש, אבל לי זה עולה יותר. אני זאת שהתקשו לה האצבעות מרוב מקלדת.

יום כחול לכולם!!

החג הזה יצא מחורבן בדיוק כמו שצפיתי שהוא ייצא, בשיחה בהולה למרי שתי דקות לאחר הגעתי למקום בו אני אמורה "לחגוג".

כל מי שמכיר אותי אפילו קצת יודע שאני לא בול עץ. אלא אם כן אני לא מעודכנת ובולי עץ למדו כבר לצרוח, לשיר בצווחות, לירוק פאנצ'ים עוקצניים ומרושעים סטייל דוקטור האוס [נו מה?? זה הדבר היחיד שאני אוהבת בי, לא תתנו להשוויץ??], ולהפריע נוראות לסדר הציבורי בהופעות של יקירי גלגל"צ.

רק מה? ליד המשפחה המורחבת שלי אני בול עץ בהגדרתו המקורית במלוא תפארתו.

מה כבר יש לי להוסיף לשיחות המשמימות שלהם? תמצות מהיר של העניינים: מי מתחתן עם מי ומתי, למה אני ואחותי לא אוכלות שומדבר, ואיפה הכי זול לקנות צלחות פלסטיק חד פעמיות.

כן, אין ספק, שיחות אינטלקטואליות שנונות וזורמות שהעשירו לי את האינטליגנציה כמו שאני אוהבת.

תודה לאל על ארבע הכוסות.

בליל הסדר עצמו היו לפחות כמה אנשים שאפשר לצחוק איתם. בנדודי א' החתיך והמקסים התנפל עליי בשאלה, "את יודעת מי בא לארץ?!"

"דאא!" עניתי לו, "כריס קורנל, יוהו!! אבל אני תכננתי ללכת והאידיוט הזה מבטל! מה הוא מבטל, מה?? נאצי.."

*כריס קורנל יהודי, אגב*

"הוא לא ביטל," אמר א', "הוא דחה לאוקטובר."

"כעעע, אני יודעת.." אמרתי, "אבל אין תאריך בטוח והוא סתם מחרטט עלינו בטח. אוף, ממש רציתי ללכת..!"

"נו, אז תקני כרטיס, מקסימום יש החזר כספי," הוא אמר, "אני אסיע אותך אפילו."

יופי. מבחינה אחת אני מסודרת. עכשיו חוק המרפי האלוהי בטח יתקע לי בגרות ביום למחרת או משהו בסגנון.

כשאחותו הגדולה [והחמודה] שמעה את זה היא הסתובבה ואמרה לאמא שלה, "הם הולכים להופעה של שורפי חתולים!!"

ואני גיחכתי לעצמי. כן, בטח, כריס קורנל, שורפי חתולים. האיש בן 40 ומשהו, הדבר היחיד שהוא מנסה לשרוף זה קלוריות.

וכמחווה לי ולנושא הרוק'נרול, היא סיימה את אחד משירי החג המסורתיים כך:

"הלעעעילה הזה, הלעעעילה הזה, כולו מעעערררווורררר!! ייייייייייהההההה!!"

כולל תנועות גיטרת-אוויר עצבניות.

אז היו לי כמה רגעים משעשעים שם.

רגע משעשע במיוחד: אמא שלי שואלת בפרץ של גאונות האם הכלב ששמו "חומי" הוא הכלב השחור או החום.

בצהריים שלמחרת, כמובן שלא צץ משהו [או מישהו] מעניין לעשות, אז ביליתי כשלוש שעות על נדנדה במרפסת שטופת שמש, כשהעור שלי משחים והמוח שלי נצלה.

זמן טוב להרהורים משונים. פתאום הבנתי שאף אחד מהם לא מצפה ממני להיות מה שאמא שלי מצפה, זאת אומרת רופאה מנתחת או משהו בסגנון [או כמו שדוד שלי אומר, רופאה מן-התחת..], אלא שהם דווקא מצפים שאני אפתיע אותה, ואעשה משהו גדול ומגניב ובועט-תחת.

שזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות, חוץ מהעניין הפעוט של אין לי פאקינ' מושג קלוש מה לעשות בחיים.

ושלא ייצא מזה שאני חושבת שרפואה זה מקצוע עלוב. ממש לא. לעזאזל, הייתי מוכנה להיות רופאה מגניבה ומצילת חיים כמו האוס, אם זה רק לא היה דורש מהתחת העצלן שלי כל כך הרבה שנים של למידה. אני כל כך מעריצה בני אדם שמסוגלים לדעת כל כך הרבה, באמת. אולי גם אני אוכל יום אחד.

אבל עם כל התכנונים של כולם, בסוף אני בטח אהיה שומרת חניונים מדליקה וזהו.

וזה ממש מגניב שהם חושבים ככה. כנראה זה הוציא אותי קצת מסתורית, כל הקטע הבול-עצי הזה.

התעוררתי מההרהורים שלי כשהכלב שלהם התחכך בי כשעבר מתחת לנדנדה וליקלק לי את התחת.  

טוב, הם בכל זאת המשפחה שלי [אוי, מאמי], ולא יפה, היה אוכל טוב, נתנו לי מקום לישון, וחוצמיזה שהם די נחמדים וטובי לב, וזה לא אשמתם שאני בנאדם מפגר שאין לו ממש על מה לדבר איתם.

אז פסדר, לא היה מחורבן. היה עצירות +.

העדכון היומי לגבי דויד הדג.

טוב, הנה העדכון:

הוא מת.

ליומולדת הבאה של לנקרי, נקנה לה פיל מחמד. אולי הוא יחיה יותר.

אלא אם כן מרי תחליט להאכיל אותו פחות מדי, או משהו.

העדכון השבועי לגבי הצבע הכחול בשערי.

הוא לא. כחול, זאת אומרת. הוא הפך לירוק-אפור חומצי ביובי מצחין, שגרר אחריו תגובות כמו:

"היי, ספתא!"

"וואו, התבגרת!"

"לא ברור לי עדיין למה יש אנשים שדוחפים את הראש שלהם לחרא של סוסים."

העדכון החודשי לגבי למה החיים שלי דפוקים מהרגיל.

התאריך של יום הכיף השנתי שלי, כלומר התחרעות-בלונה-פארק-חצי-ריק-במחיר-נמוך-מחולצת-תלבושת, הוא ה-16 באפריל.

נכון.

בדיוק התאריך של המתכונת בפיזיקה.

ציטוט השבוע:

"כל כך חבל להסתכל על המזון השאקסי והמפתה הזה ולחשוב שהוא יגמור את חייו בתור גוש חום בביוב.

או בתור תוספת לירכיים שלי."

הציטוט של אמא לשבוע זה:

"די, די, מתוקה שלי, אנחנו יודעים שאת ילדה דפוקה, ובכל זאת הבאנו אותך לעולם."

ג'יייי, טאנקס.

וכשסיפרתי את זה למרי בשיעור מתמטיקה, קול-זעקה [איזה שם נשכח] הסתובבה כרגיל בתגובה לכל משפט שאני מוציאה מהפה, ואמרה, "אמא שלך אמרה את זה?? כאילו, גם אמא שלי חושבת שאני דפוקה, אבל היא לא אומרת לי את זה!"

אני באמת חושבת שאני מתחילה לחבב אותה.

טוב, אבל הציטוט הנוכחי הוא כלום לעומת, "את האף אולי קיבלת ממני, אבל אני חושבת שקיבלת את הציצים שלך מאבא שלך."

אאוץ'.

אולי תחשבו שאני בנאדם לא-רגיל ויוצא-דופן, אבל אני באמת ובתמים חושבת שאמא שלי היא,

עמוק עמוק בתוכה,

מתחת לשכבות הפלצניות והדאגה המוגזמת,

אם מתעלמים מחוסר המודרניזם הבסיסי שלה,

והנטייה שלה לגייס אנשים ללוות אותי אם אני חוזרת הביתה בעשר בלילה,

בנאדם סופר-מגניב.

עדכון הטלוויזיה שלי היום.

ראיתי סרט דוקומנטרי על בריטני ספירס.

עד כמה שאפשר לקרוא ל"סיפורי הכוכבים" בערוץ E! סרט דוקומנטרי.

בכל אופן, בכיתה ד' בערך היו לי כמה קלטות [!] עם השירים שלה, אז הרגשתי צורך לראות איך היא הידרדרה למצבה הנוכחי בצורה מסודרת.

וגם בגלל שאני צרכנית תרבות ירודה ויורדת, שמתחזה לבנאדם אינטליגנטי.

אנשים, פתחו את ליבכם לבריטני, היא באמת, אבל באמת, אישה מסכנה.

אני כמעט התעוורתי מהפלאשים של הפפראצי שסינוורו אותי ממסך טלוויזיה במשך חצי שעה בערך, והיא צריכה לחיות עם הפלאשים האלה, כמה, 15 שנה?

לא פלא שהיא מתחרפנת.

היא לא אשמה. ברצינות.

האמריקנים האלה אשמים. הם הופכים בנאדם בעל כורחו לדבר מסויים שמתאים להם, ומתפלאים כשהוא מנסה להפוך למה שהוא באמת, ומתבלבל, ומתחרפן, ומאבד משמורת על הילדים שלו ומתקרח בגיל מוקדם. זוועה.

גם אני חשבתי שבריטני דפוקה, עד שערוץ הבידור האיר [סינוור!] את עיניי.

מומלץ.

עדכון מה עבר עליי היום בעבודה בספריה העירונית.

מצאתי בחור ממש חמוד.

*הערה: אני ממש אוהבת להיות סינגלית בעלת תכונה חזקה של שכנוע עצמי יעיל*

בהיתי בו כשעה ורבע, שוכחת לחלוטין כמה הספרים שאדם משאיל בספריה מספרים על אישיותו וחייו הפרטיים.

ואז התעשתי ושמתי ליבי לכך:

הוא החליט להשאיל סדרת ספרים של הטלטאביז.

ואני אמרתי לעצמי,

"גאאאדדדאאממייטטטטט, אלי, את חייבת לפתח את חוש אומדן הגיל שלך יותר!"

 היו לבנאדם שלושה ילדים!

לפני זה, אישה נחמדה ביקשה ממני למצוא ספר מסויים. ואני עזרתי באדיבותי הרבה [עד כמה שיכולתי להיות אדיבה. כאילו שמשלמים לי משהו], כי אני ספרנית עליזה, חייכנית ואהודה על הבריות.

וגם נורא חכמה, שיודעת איפה נמצא כל ספר. או סתם פראיירית, כי אני יודעת איפה נמצא כל ספר.

בכל אופן, בסוף התברר שהיא הייתה אשתו ואם ילדיו של החתיך.

ועל כן החלטתי לחלץ את עצמי ועצמותיי ממחלקת ילדים, לפני שיחשבו שאני סטוקרית, היישר לזרועותיהן של שתי בנות 10 שגרמו לי לחפש כ-70 ספרים ש"המורה ביקשה שנקראאא."

*הערה: את החלק המצוטט יש לבטא באריכות בקול צווחני ומעוצבן*

וכשמצאתי להן, כולי עמוסת ספרים ומתפרקת, רדפו אחריי החמודות במשך כחצי שעה כדי לומר תודה.

אז סלחתי, בזוכרי שגם אני הייתי פעם ילדה קטנה וממושקפת שלא הפסיקה לקרוא ספרים כי לא הייתה לה טלוויזיה עם כבלים.

ועכשיו יש לה טלוויזיה עם כבלים, והיא עדיין ילדה קטנה וממושקפת.

יחי האהבה העצמית.

וכעת, לקטע האומנותי של הערב.

אליזבת: "סופסוף ראיתי שקדייה המבשרת את בוא החג! פעם ראשונה בחיי!"

מרי: "איזה חג?"

אליזבת: "פסח, כמובן."

לנקרי: "שקדייה מבשרת את בואו של ט"ו בשבט."

אליזבת: "אה."

ולפי דעתי היא טועה!

ביצת העין המוצלחת של חיי. אני חושבת שכשאני אהיה גדולה אני אהיה שף.

השולחן המשופץ שלי ושל חממי

גם אני פריקית עם חברה סטייליסטית חמודה נורא! תמונה אמיתי לחלוטין!

תמונה לסיום, של מרי וטרטריצ', המבטאת באופן הטוב ביותר את הווי בית ספרנו.