מרי, לתשומת ליבך:
אנקדוטה: סיפור קצר בעל מסר.
אנדרטה: מצבת זיכרון.
יש הבדל?
ונפתח בעוד אנקדוטה משעשעת, והפעם מבית ספסיבה, אספקת סיבות לגחך בעירבון לא מוגבל בכלל :
בתום יום לימודים מפרך נוסף, אני, מרי, ספסיבה, לנקרי וכדומה עלינו לאוטובוס מותשות בדרך הביתה. השתלטנו בעליצות על הספסל האחורי, כשאני מתה, מתה, להניח את הגופה שלי ולישון עד קץ העולמים, ומיד כשהנחתי את ישבני המפואר על המושב צווחתי, "אמאאאא מה זה?! קפא לי התחתתתת!"
הספסל היה קר, קפוא, מצמרר, ואני פשוט לא הבנתי איך זה יכול להיות כשהוא האחורי ויש עליו מיזוג רק בצדדים. כשהתאוששתי, שמתי לב שלאף אחד לא ממש אכפת מהטרגדיה שלי. כולם הפנו את מבטם אל ספסיבה משום מה, שהתיישבה בקצה הימני ביותר של הספסל. רגוזה ופגועה מחוסר היחס כלפיי, נשענתי קדימה לראות למה לעזאזל כולם חושבים שספסיבה יותר מעניינת.
אוקיי, הייתה להם סיבה טובה.
לכולם קורה לפעמים שחור המזגן מעל ראשם באוטובוס שבור לגמרי, והאופציות הן לקפוא מקור או לחטט בתיק ולחפש טישו משומש לתקוע שם. אבל אצל ספסיף בעלת המזל, לא היה זה חור עגול וקטן מעל הראש, אלא מלבן בגודל של קופסת נעליים, שגרם לי לחשוב שבסוף הנסיעה יהיו לה נטיפי קרח יורדים מהאף.
ספסיבה התעטפה בסווצ'ר שלה משל הייתה אסקימוסית מן המניין, דבר שנראה ככה:
Homie !!
חיפשנו לה משהו שיהיה אפשר לתקוע שם, ומצאנו עיתון מטונף של חודש פברואר בערך. ספסיבה הייתה מרוצה יחסית, כי בכל זאת, די התעללנו בה בדאחקות האכזריות שלנו, וככה כולם נחו בשלום עד ששמתי לב שמעל הראש של ספסיבה מתנוססת כעת תמונת העירום של קרלה ברוני [או משהו כזה] שהייתה על העיתון.
זה היה נראה ככה:
מרי מיהרה להסתיר את התועבה בזעקות, ואני בדיוק ניסיתי לא להיחנק מצחוק.
כדי להבהיר כמה גדול החור הזה היה:
והיום בפינתנו, הגוף המוזר של אליזבת. אנשים בעלי לב חלש, או לחלופין נורמלים מבחינה גופנית, מוזמנים להתפנות מפה בלי מהומה.
הציצים שלי החלו בהתנתקות נסיגתית זה מזה. לא שאי פעם הם היו כל כך שופעים ומלאי חיות, אלא שעכשיו נראה כאילו כל אחד מהם מנסה למצוא מקלט באחד מבתי השחי שלי.
ב"ביג מאמא" הזהירו אותי שזה עלול לקרות, אבל, טוב, כשאני אהיה ביג מאמא בעצמי, בגיל 70 ולא 17, פור גודס סייק.
תודה לאל שהם עוד לא התחילו להישפך מטה. עם המזל שלי..
וכעת לקטעים נבחרים מ"וויל וגרייס", כיאה למכורת טלוויזיה ללא מעגל חברתי מספק.
# קארן, האלכוהוליסטית סלאש מכורה לגלולות מכל צבע וצורה, סירבה ללכת לבדיקה רפואית שנתית בעוד וויל מפציר בה ללכת [אני כל כך אוהבת משלב לשוני גבוה!].
"למה את לא רוצה ללכת לרופא," אמר וויל בתסכול, "אני לא מבין."
קארן היססה ואמרה, "זה פשוט ש.. אני פוחדת מרופאים, בסדר? בגלל זה אני תמיד מדלגת על המתווך וקופצת ישר לרוקח."
# קארן הסכימה ללכת לבסוף, ובזמן שוויל והיא חיכו לרופא [שהיה ג'ק בלאק מאמיייי..!!], היא הרימה כפפת גומי של רופאים ואמרה, "וואו. זה הקונדום הכי מוזר שראיתי בחיים! לרופא הזה יש פין מפלצתי!!"
# והיה עוד אחד, אבל מתפתח אצלי אלצהיימר. תורשה. וזה מדהים איך אני מפרנסת פוסטים מבדיחות של אחרים.
המצב הנוכחי בבית:
טלוויזיה אחת תפוסה על ידי כדורגל או משהו פרימיטיבי בסגנון, השנייה על ידי המצעד המה שמו של ישראל, שחוץ מכל מה שקשור לשלום חנוך, אריק איינשטיין, יהודה פוליקר ושות' אין ממש למה לראות אותו, ואני קודחת מחום ומלאת חרטה על כך שאני לא במסיבה של כנרת, אבל אף אחד לא ממש מתייחס.
הייתי מחויבת לצפות במצעד הזה הודות למצבי החולני שלא אפשר לי לקום מהספה [מה חדש], שעליה נחתי לקראת בנות גילמור, וכשהגיעו האנשים שלמרבה הצער דומים לי מבחינה גנטית בלבד, נאלצתי לגנוח לי בשקט ולהיות מושתקת באגרסיביות כשריטה שרה.
דבר אחד שלמדתי היום:
ממש ממש מתחשק לי לעשות איזה קאבר מטאליסטי לשיר של שרית חדד! מ-מ-ש!
ובגלל שעכשיו אני נזהרת יותר כשאני כותבת על זמרים שאנשים אחרים עלולים לאהוב [הו, התהילה], לא כתבתי את השורה הקודמת כדי לזלזל בה חלילה. להיפך.
זאת הולכת להיות פינת העבר האפל של היום, אבל כן, הייתה איזו תקופה אפרורית ומעורפלת שבה – אהמ – הייתי שומעת שירים של שרית חדד.
נו, לצחוק.
יותר חזק.
יופי, עכשיו הושפלתי מספיק.
ועכשיו ברצינות, הקול שלה מזכיר לי את התקופה המעופשת הזו של תחילת היסודי, שבה מחויבים לשמוע מה-שזה-לא-יהיה-לעזאזל שנותנים לך לשמוע, שבה אתה מרגיש אומלל ומדוכא אבל לא חותך את עצמך כי אתה לא יודע שיש אופציה כזאת, אז אתה פונה לשירים מזרחיים.
והחלום שלי: לשיר את אחד השירים שלה תוך כדי ניסור בגיטרה וגניחות זעם, ביום העצמאות ה-70, אולי כדי לסגור מעגל.
או סתם כי זה נשמע מגניב לחלוטין.
שיהיה לי מה לעשות ביום עצמאות כלשהו, זאת אומרת.
אני חשבתי על השיר ההוא עם "הייתי נשמה" או משהו כזה. וכאן שיחקתי אותה מגניבה שלא מכירה את השמות של השירים שלך שרית חדד, וברצינות אני באמת לא זוכרת את השם, אבל יודעת את כל המילים.
שניה, אני אלך לבדוק מה שם השיר על ידי מציאת מתנת יום ההולדת ה-7 שלי, אחד מהדיסקים הראשונים שלה.
וכאן כדאי שאני אפסיק, לפני שזה יידרדר לסיפור המפגר ששמו איך כולם חשבו שניסיתי להתאבד בגיל עשר.
אנקדוטה משעשעת לסיום:
היום הגעתי לבצפר לבושה בחולצה לבנה, לק בצבע תכלת מנצנץ, גופיה אדומה עם גולגולות ושרשר של גולגולת נוצצת ומבריקה.
אמא-בעלת-חוש-הטאקט-המפותח אמרה לי שאני משלבת בלבושי הצבעוני את יום העצמאות ויום הזיכרון יחד.
גאון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: