מריח כמו רוח נעורים

האמת, חבל לי לכתוב עוד פוסט החודש. הוא יעביר את התמונות הכוסיות שלנו מל"ג בעומר לעמוד 2,  כי מה לעשות שנכנסים רק שבעה פוסטים בעמוד. אז כיוון שאני מאותגרת טכנולוגית כפייתית ולא מסוגלת לפרסם בשנית את הפוסט ההוא עם התמונות, אל תהיו עצלנים, כנסו לעמוד 2 והעלו נא לי את ההערכה העצמית בתגובות מעודדות שעדיף שיהיו בסגנון, "אלי! את כל כך כוסית שאני צריך כסא מחשב חדש!" וכאלה. בסדר?

שיחה עם אמבר [מתי זה הפך להיות משהו מעניין?..]

אמבר תופסת אותי כשאני רוקדת בחדר במכנסי דפוקותי, לצלילי ליווינ' לה וידה וכו' עם תחתון צבעוני על הראש [צריך להיכנס למקלחת ואין מקום בידיים!] ושתי קוקיות תואמות, כדי לבשר לי שיש שיעורי תגבור בלשון מחר בצהריים.

אני, לעומת זאת, המשכתי לקשקש על השיר "הולאבאק גירל" שעשו לו קאבר רוקיסטי שאקסי לחלוטין ב"בנות גילמור". ועל כך שמיד לאחר מכן עשו קאבר רוקיסטי ל"הבה נגילה", ואני לא צוחקת. ועל כך שמיד לאחר מכן זאק מאמי הציע נישואים לליין, ואני כל כך התרגשתי, כי אני הפראיירית היחידה שרואה את השידורים החוזרים בפעם הראשונה בחייה, כשכל העולם כבר יודע מזמן שזאק וליין נשואים כבר חמש מאות שנה בערך.

אני רק מקווה שההורים שלה לא יתבעו אותי אחרי שהחרשתי אותה עם "אופסייד, אינסייד, א-א-ו-ט!!" ומחר היא תופיע בבצפר עם מכשיר שמיעה חצוצרתי.

כששמתי את "הולאבאק גירל" והתחלתי לרקוד לצליליו, אמבר שאלה אם שוב השכנים-המתלהבים-שיש-להם-מערכת-קולנוע-ביתית השתלטו על צלילי השכונה.

עניתי שלא, הפעם זאת אני, זה פשוט שיר כל כך מעולה והם יותר בקטע של, "הייתי כה רגוווווע, עכשיו הלב פצוווווע!!" וכמובן שהדגמתי לה גם את זה.

באמת שאל תתפלאו אם מחר היא מגיעה עם פטפון ענקי דבוק לה בתנוך.

אליזבת, הגירסה הנקבית של הנביא יחזקאל, שנות האלפיים

בדיוק כפי שצפיתי, בפוסט הזה, ישראל בר און הפך למפלצת מידה פלצנית.

אני יודעת, אני יודעת, אני טובה במשחקי מילים, תפסיקו.

אני הפסקתי לעקוב אחריו, רק שמעתי שאומרים שהוא דומה להראל סקעת. סתם תירוץ כדי לקרוא גם לו "מאמי", הדבר היחיד שהוא דומה בו להראל סקעת הוא הגבות הענקיות והמפורזות.

אין מנוס, ידעתי שזה יקרה, העדפתי שלא, אבל למי אכפת מילדה קטנונית וקטנה שבולסת טלוויזיה מהבוקר עד הערב, מחבקת את אותו הדובי בלילה כבר שמונה שנים ורק רוצה שאנשים ינסו להיות קצת ייחודיים. לא נורא.

ישראל בר און – בקרוב המחזמר.

אליזבת, סכנה לציבור

אני אספר את זה בקצרה. איבדתי מפתח לבית שלי. האופציה היחידה שעמדה לנגד עיניי הייתה ששכחתי אותו בחור הדלת החיצוני, כי הפכתי את כ-ל הבית ולא מצאתי אותו בשום מקום, והוא לא אבד לי בחוץ. כמובן, הוא לא היה בדלת, מה שמיד העלה את המסקנה המופרכת-אך-מתבקשת שמישהו לקח אותו משם, מחור הדלת שלי. הכרחתי את אמא ואבא להחליף צילינדר – זה בסדר, גם אני לא ידעתי מה זה עד יום חמישי שעבר – בשווי של 250 שקל, קיבלתי מפתח חדש ושוב ישנתי בשקט בלילה.

היום, יצאתי שמחה וטובת לב מהבית – אך אבוי! המפתח שהוצאתי מהארנק לא תאם את המנעול. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שעבדו עליי, המשה הזה באמת נראה לי קצת חשוד. כשהעפתי מבט נוסף ומדוקדק יותר, הבחנתי שהמפתח לא שחור כמו החדש שנתנו לי, אלא כחול, כמו הישן שאיבדתי. כן, הוא היה שם בפינה נסתרת בארנק שאקלל עד יום מותי.

ובאותו רגע, ממש, ביצעתי חרקירי בעזרת שני המפתחות.

כל הדרך חשבתי, לעזאזל, ההופעה של כריס קורנל עולה בדיוק 250 שקל, עכשיו אני אצטרך להוציא אותם מכיסי הדל והקרוע כי אין סיכוי עכשיו שהזקנים יממנו לי את זה. הם אפילו ייקחו את ה-250 של החלפת הצילינדר ממני.

אין לי מזל.

אה, וגם לא שכל, כמו שאבא היה אומר.

הווה

עכשיו אני ישנה אצל דודים. מקום שאני די מחבבת אותו, אפשר לומר, כי בכל זאת, אצלי בבית אין לאן לברוח וכאן יש שלוש קומות פלוס מרתף סנוקר וספסל עישון סקסי ביותר בגינה.

אה, וכאן – הוי.או.די אשכרה עובד.

אליזבת יעני מבקרת סרטים

היום התאהבתי חזק בשפה הספרדית.

עזבו את זה שאני יודעת בערך 0.001 מילים ורק לענות "מוי בוואן" אם מישהו במקרה זורק לעברי "קומו סטאס?", אני מאוהבת בשפה הזו, היום, אחרי שסיימתי לראות סרט בספרדית שאני לא בטוחה שמישהו מכיר [צ'ארם סקול? מישהו?] מלבדי ומלבד המוכרת המשועממת בבלוקבאסטר – וגם זה מוטל בספק – כי זה פשוט סרט חמוד. לא מצחיק במיוחד, עלילה יבשה במיוחד ורק לפעמים מפציעים רגעים שממש שווים את המשך הבטטיות על הכורסא [בינינו, מה לא שווה את זה?], אבל הדמויות פשוט כיפיות ואנרגטיות וחבל שלא עשו איתן משהו יותר מפותח.

זהו, גמרתי לנסות להישמע כאילו אני מבינה עניין.

עייפתי, והוי.או.די קורץ לי מתמיד לעשות איזה לילה נוסטלגיה עם סאשי וטנצר המניאק.

לילה טוב.

Oh My Got, Kussit Or Wot ??

haha

אנקדוטה 1

אבא, מבט חשדני: "מה זה, מה זה?! את יודעת מה כתוב שם? פלייבוי! את יודעת מה זה פלייבוי?! מתי היא קנתה את המכנס הזה, ובכסף של מי לעזאזל?"

אמא, אדישות אופיינית: "אנחנו קנינו אותו, טמבל. חשבנו שהשפן הזה הוא חתול, ורצינו למנוע ממנה להצטרף לכת השטן, זוכר?"

טוב, את הקטע עם כת השטן אולי אני הוספתי, אבל אתם בהחלט מבינים את הרעיון הכללי.

המסר: אני כל כך הולכת לחטוף אלצהיימר, 40 שנה מהיום.

אנקדוטה 2

אמבר מתקשרת, יום לפני מתכונת בלשון, ואני עונה בעליזות לא-כל-כך אופיינית.

"וואו, אלי!" אני שומעת את ההתפעמות בקולה, "את במצב-רוח טוב!"

"היי, היי, מה ההפתעה," אני נעלבת מעט, "אפילו הייתי במצב-רוח טוב מהבוקר!"

אמבר חשדנית, "מ-הבוקר?"

"טוב, נו," אני נכנעת, "בצהריים ראיתי תמונה של אסתי גינזבורג בעיתון ושוב נכנסתי למרה שחורה, אבל יצאתי ממנה, באמת, הידד לי!"

אמבר נאנחת, "אלוהים ברא את הברבי האנושית.."

"תפסיקי," אני פוקדת מיד, "אני אכנס לזה שוב."

"אוקיי."

מי אמר דיקטטורה ולא קיבל?

המסר: הבעיה היא, בעצם, שאני דומה יותר לאיימי וויינהאוס.

אנקדוטה 3

"רנצ'ית קטנה ויפה שלי," אני מתחנפת לקצת תשומת לב, "איך זה שאמא לא אוהבת אותי למרות מגן המאה שלי במתמטיקה?"

שתינו עומדות מיוזעות מחוץ לכיתה, כדי לקבל את התעודות שלנו [?!], ורנצ'י אומרת בקול מתוק שכזה, "לא, לא, אני בטוחה שהיא כן אוהבת אותך."

"לא," קבעתי נחרצות, "היא לא, בפירוש לא."

"איך את יודעת?"

"קודם כל," אני אומרת, "היא תמיד אומרת למה אני לא ככה וככה, ואיך אני ממש לא הבת שהיא תמיד רצתה שתהיה לה, ושאני האכזבה הגדולה של החיים שלה.."

רנצ'י, שאיפת אוויר חדה, "לא! היא לא אמרה את זה!"

אני, הנהון עצוב, "דווקא כן."

"אוקיי," היא אומרת, מרוגשת, "אז מעכשיו, אני האמא המאמצת שלך!"

"ייאיי!" אני מוחאת כפיים.

אחרי כמה דקות, אני שוב פונה אליה ומפסיקה את שיחתה עם ל' על החבר הנוכחי שלה.

"אמאאאא," אני אומרת בקול הכי מפונק שיכולתי לגייס, "אולי תקני לי כרטיס להופעה של כריס קורנל, כי את אמא כל כך מושלמת?.."

רנצ'י מסתובבת בעצבים. "לא. זה לא חינוכי."

"אבל אמאא, אליזבת מחמיצה פנים, "הוא כבר בן שבעים ומשהו, הוא לא צעיר ומופרע!.."

ובכן," היא אומרת, "אם ככה זה אפילו עוד יותר לא חינוכי. נו, באמת.."

"אבל.. אבל אמאא!!" אליזבת עומדת לפרוץ בבכי! "הוא זקן! הוא שר שירים על הילדים שלו עכשיו!"

רנצ'י, "אוקיי, זה כבר ממש סוטה. לא, חד משמעית."

המסר: אני ממש חייבת למצוא לי אמא שמוכנה לזרוק קצת מזומן, לפני שהמחיר להופעה עולה.

טוב, בערך. יותר עלילות טרטריץ והאינהלציה. הנה:

עלילות טרטריץ החולנית והבגרות הביתית שלה

טרטריץ שוב חולה. הדבר הזה שמגיע אליה פעמיים בחודש בערך ומסתער על ריאותיה הקטנטנות, תקף שוב. משהו עם ס' וכנראה גם פ', שאני טיפשה מדי מכדי לזכור. בכל אופן, בגלל השיעולים הרמים והצורמים הילדה המצורעת צריכה לעשות בגרות באנגלית בחדר נפרד מכולם, כי בכל זאת יש ליסנינג, וזה עלול להפריע במקצת להקשיב כשטרטריץ מנסה לירוק את הסינוסים שלה החוצה.

נזכרתי, נזכרתי! סינוס-טיטיז!! אין בזה פ' אבל העיקר שאני חכם!

טרטריץ התקשרה אליי ובישרה לי איך הלך [ליתר דיוק, התקשרה כדי לבקש ממני ללמד אותה לשון ואני סירבתי בנימוס בגלל בייביסיטר שהתבטל בסוף. טרטריץ, אני כל כך מתנצלת], תוך כדי שרקדתי בבוקסר של בנדוד שלי מול המראה הענקית של הסלון לצלילי מדונה [!.. ושוב, מתנצלת, הפעם בפני המראה. ובנדוד שלי].

הגיעה לטרטריץ הביתה בוחנת שהכירה את אמא שלה דרך הסבתא של הדודה או משהו קרוב בסגנון, ומיד כששאלו אותה אם ברצונה לשתות דבר-מה, היא פירשה את זה כהוראה מפורשת להרגיש לחלוטין בבית.

שתיהן ישבו בחדר של טרטריץ, והטיפשה ניסתה לעשות את המבחן שלה בשקט. כי בכל זאת, יש ליסנינג.

נודניקיות מספר 1: הבוחנת שואלת את טרטריץ האם היא יכולה לשבת על המיטה, כי לא נוח לה על הכיסא הקשה.

אליזבת לא יכולה שלא לתהות: מה לעזאזל היא עושה במקומות ציבוריים? שמה את הפוש-אפ שלה מתחת לתחת?

טרטריץ עונה בנימוס ייקי מפורסם שוודאיי שכן.

הערת אגב: היא לא באמת ייקית. היא סתם הונגריה או פולנייה או משהו דומה שבא מהארצות הלא מפותחות האלו במזרח אירופה [בניגוד לתימן הרי, בה אחוזי ההשכלה בערך באותו גובה כמו אחוזי הקוטג' שלי], היא פשוט עונה על כל הקריטריונים להיות אחת. רק בזכותה אני ומרי זכרנו למבחן בהיסטוריה את מאפייני הייקים.

נודניקיות מספר 2: הבוחנת לוקחת קשה את הנימוסין של טרטריץ ואשכרה נשכבת על המיטה.

טרטריץ מבליגה, כי בכל זאת, לא במפגש חברתי עסקינן, אלא בבגרות באנגלית! עד שנעשה הבלתי נסלח –  

נודניקיות מספר 3: הבוחנת מסירה את נעליה, ומניחה את רגליה על המיטה של טרטריץ.

לכל אדם רגיל, כמוני למשל, שרגיל לכך שאנשים זרים נכנסים לחדרו ונשכבים לו מיד על המיטה, העניין נראה נסלח לחלוטין. אבל אם מישהו מכיר את טרטריץ הכי מעט שאפשר, הוא יידע שהיא מעדיפה לאכול חצץ מאשר לתת לאדם שהוא לא היא [וגם אז, רק לאחר צחצוח מדוקדק] לשים רגליים על המיטה שלה.

למרות שכמעט התפוצצו לה הסינוסים, טרטריץ לקחה נשימה עמוקה, עד כמה שאפשרו סינוסיה, והשתדלה להבליג בשנית. "תתרכזי, טרטר," היא ניסתה לשכנע את עצמה, וענתה על השאלות במילים feet ,bed ו-bitch.

נודניקיות מספר 4: דווקא בזמן הליסנינג, הבוחנת משתעלת רמות.

ואליזבת תוהה: היי! טרטריץ היא זו עם הסינוס-טיטיז כאן!

נודניקיות מספר 5: הבוחנת מנהלת שיחת טלפון קולנית עם בעלה שמתחילה ב"נחש איפה אני?!" וממשיכה לבירבור חסר תועלת על עצם ההתרגשות שבהימצאותה בבית של הסבתא של האחות החורגת של הדודה של טרטריץ. או משהו דומה.

אני מלאת תקווה, אך די ספקנית, לגבי הציון של טרטריץ.

אוקי ,אני יענה קודם כל על השאלות שאני לא עניתי עדיין:

-אנלית : מעולה,מדהים,נהדר,מקסים.

-תנ"ך:   טוב,מתיש,ארוך

-הבית ספר החדש שלי: אוווווווווווולהלה:)

-מה קורה: בין דיכאון רציני לאושר עילאי... תקופה מבלבלת שאני בספק אם אני ייצא ממנה פיכחת.

אוקי. נתחיל בזה שאני כבר שבוע תמים בבית ספר החדש שלי (שוב, אני לא רוצה להגיד את השם שלו כי הוא פעיל אינטרנטית....)

ועדיין לא סיפרתי כלום, למרות שיש דברים שיכולים לגרום לצווח מרוב מגניבוּת. אז זה הולך ככה:

מכיוון שאני עושה שתי בגרויות חדשות לי לגמרי - בתנ"ך (שבעצם כבר עשיתי..) ובהיסטוריה א' , אני בינתיים מצטרפת לשיעורי תיגבור (הכל כבר שיעורי תיגבור כי הלימודים כבר נגמרו) של שתי המקצועות האלה. אבל !! מכיוון שתנ"ך אצלם עושים בכיתה י"ב והיסטוריה א' עושים בכיתה י', בתנ"ל ישבתי בכיתה י"ב ובהיסטוריה אני יושבת - עד יום חמישי הבא-בכיתה י'. ורק כדי להרגיע אותנו - למרות שחששתי שאני , אנטיפאט(ת)ית שכמוני, אשאר בלי חיי חברה לנצח - מסיבה הפשוטה שאני לא חברותית - אני דווקא מסתדרת שם מעולה ! אפרט בהמשך...!

אז ככה !!!!!!!!:

יום שלישי, 10.06.08 , 10:15 AM, בית ספר חדש: נכנסתי , עוד הלכתי למזכירה החמודה לפני כדי לסדר עוד כמה דברים. מן הסתם שאני אומרת לך מזכירה מה שעולה לך בראש זה רעעחל (במילרע >< !), המזכירה המתפוררת של בית הספר שלי לשעבר (האהאהא , נו את יודעת, האולפנה..??...)או כל דבר מקומט ולא יעיל אחר. ובכן, רק בכדי שתשיגי את הפרספקטיבה הנכונה: ישבתי מולה ועבר תלמיד ששאל אותה למה היא לא באה לאולטראסאונד (למתקשים - מועדון...) ושהם חיכו לה. סוף מאמר מוסגר. היה מאד נחמד, נכנסתי לכיתה י' החביבה שהתגלתה ככיתת בנים . המורה שלהם להיסטוריה הוא מורה מצוין ומשעשע התלמדים שלו פחות מצוינים אבל בהחלט משעשעים.

אנקדוטה: (הילד הרוקיסט פאנקיסט:) מאיזה בית ספר את???? (רייצ':) "מהאולפנה...מכיר???" (הר"פ שוב:)מה, את מחו"ל??????"

הציטוט: (מורה,מדבר על תהליך עיור) : "ואז, האנשים שגרים בכפר ואין להם כלום הולכים לעיר כדי לחפש.....???"(תלמיד מאחר): "כוסיות" (מורה): "יפה גל, אני רואה שהתעוררת.."

אקסלוסיבי: ילד רוקיסט פאנקיסט מכיתה י' עם קעקוע על הרגל נושא על הגב נרתיק של גיטרה שרייצ'ל שבכלל מתסייגת מדברים כאלה לעיתים קרובות מזהה כבעלת צורה מאד מוזרה, ריבועית כזאת. לאחר כמו דקות של שיחה עם המנהל יצאתי ולהפתעתי הרבה גיליתי את חבורת ילדי כיתה י' מתגודדים סביב הרוקיסט פאנקיסט עם הקעקוע על הרגל. נרתיק הגיטרה היה פתוח. סרקתי את הרוקיסט מקעקוע על הרגל עד ראש וחזרתי עם העיניים חזרה לידיים שלו. שם, בין ידיו הפריקיות ביותר ישבה לה גיטרה חשמלית שחורה. אני,שידועה בכלל כחובבת מוזיקה קלאסית, זאת אומרת - אפילו אני {וכו'..} כל כך כל כך נגנבתי מהגיטרה הזאת....זה היה הדבר הכי מגניב שיכולת לראות עליי אדמות!!! היא הייתה שחורה עם ראש מעוות ובכלל משושלשי ו-ווווואאאאאאווהההווו!!!! זה היה פשוט כל כך מגניב !!!!!!!!!!!!!!!!!! . אה כן, עוד דבר. לילד הרוקיסט הפאנקיסט עם הקעקוע על הרגל - נווו, זהה...הילד של הגיטרה המגניבה עלי אדמות - יש שם רוקיסטי-פאנקיסטי-מקועקע-מגניב לא פחות : אסף.

יום רביעי, 11.06.08, 08:55 AM, בית ספר חדש:  נכנסתי לבית ספר. חבורה של תלמידים יושבים על הספסלים, הלימודים עוד לא התחילו . המטרה: ללכת לשיעור תנ"ך האמצעי: אילו יכולתי; גלימת היעלמות. אני ילדה ביישנית אם אתם לא מכירים אותי. ביישנית מאד מאד. במיוחד עם אנשים חדשים. אז אני הלכתי וחלפתי על פניהם עם ראש מורכן, כהרגלי בקודש. שאלתי את המזכירה איפה שיעור תנ"ך ,עליתי ומשום מה, עשיתי מעשה שאף פסיכולוג / פסיכיאטר / אדם לא יוכל להסביר : חיכיתי מחוץ לכיתה ברחבה. חיכיתי למשהו, שבעצם, אין לי מושג מהו. בכיתה באותו יום היו ארבעה תלמידים : הפריקית, הערסית החמודה, החמוד והחתיך :) בעצם זה מן מיצג של אוכלוסיית התיכונים הרגילים (תרגום: לא האולפנה) . בכל אופן הבית ספר שאני בו הוא מאד מאד קטן. כל מי שנכנס והוא לא מוכר - יודעים. ז"א, מזהים מישהו שלא מוכר. ולכן, ההתנהגות המוזרה שלי והצפייה לרן דנקר מחוץ לכיתה - היו מעשים מאד מטומטמים. ולכן - בא המושיע !!! החמוד הנ"ל יצא דקה לאנשהוא וכשהוא חזר הוא הלך. ואז חזר אחורה. ואז פנה אלי :

(החמוד:)"את אמורה להיות איתנו???"

(רייצ', בהיסוס:)"איימ...אתם לומדים תנ"ך???"

(החמוד:)" כן"

(רייצ', בהיסוס + הקלה, תודה מרובה, ועוד כל מיני רגשות מרוגשות :) "אהה אז כן !"

(החמוד)"טוב, אז היי אני א', איך קוראים לך??"

(רייצ':)"רחלי.."

(החמוד:)"היי רחלי בואי תכירי את כולם : זאת (מצביע על הפריקית) ס', זאת (מצביעה על הארסית החמודה) ע' וזה (מצביע על החתיך) ד'..(ופנה לכולם:) זאת רחלי והיא חדשה פה.....{וכו'..}..."

טוב..:) כבר התחלה מעודדת עם כיתה י"ב.  אז קצת דיברנו ואז נכנסה המורה לתנ"ך. המורה לתנ"ך היא .... יודית שור, אבל לא יודית שור.. היא ... ס פ ר י ת !!!! כן כן, בעלת אותה התנהגות של קבוצת היונקים הארץ-ישראליים המכונה : ספריות . ; היא משעשעת, קולנית,מעט פורחת (למתקשים : מלשון פרחה),וכן, חייבים : מזרחית... אבל לפחות היא חכמה. מסתבר שלשיעור תנ"ך הזה - שבמילא לא רציתי ללכת כי זה שיעור אחרון לפני בגרות אז אין טעם - לא הייתי צריכה לבוא , לפחות לא מבחינת לימודים, כי הייתה להם מתכונת. אז אני ו-ס' שגם לא עשתה מתכונת (היא מהחכמים של הבית ספר, את יודעת, האלה של החמש יחידות. כרגע הקבוצה כוללת : ס', רייצ'ל , ...ס', רייצ'ל...ס'..ו..?)  ולכן שתינו ניצלנו את זמננו כראוי : אני בריחוף של כחצי שעה>התעשתות>מתמטיקה והיא בלהמשיך ללמוד לבגרות בספרות שנערכה לה בהמשך היום. קרה מה שקרה והתחברנו. מסתמן: אתה יכול להוציא את רייצ'ל מהבית ספר, אבל לעולם לא תוכל להוציא את רייצ'ל מרייצ'ל : אני מתחברת תמיד,איכשהוא,לאותו טיפוס:החברה המחוננת,הפריקית המחוררת,המגניבה,המצחיקה...->פסגת השאיפות שלי.

מזכיר לך מישהי ????

ס' התגלתה בתור חברה לשיחה משעשעת וחכמה. גילינו שיש לשתינו את אותם תחומי עיניין, תכוניות לחיים..אפילו אותו פלאפון .קיצור -החלטנו שאני ממשיכת דרכה בבית בספר החדש שלי. ומאז התחברנו ואנחנו חברות. אני וכל כיתה י"ב . חבל רק שהם עוזבים השנה...

אנקדוטה: 1) (ס':)"אבל רגע, אולפנה זה לא של דתיים כזה????" (רייצ'ל:) "כן!!" (ס':) "מה? את דתייה???" (רייצ'ל:) "אה...דהה!" (ס':) "מהה?!?!? הייי אתם קולטיםם!??!? היא דתייה!!!!!!!" (כולם : ) "כן."

2) הילד הדפוק מהציטוט למטה ישב על הספסל עם איזה פאנקיסטית אחת וחבר שלה ומולם עמד אסף. (חחחחחחח) . (הילדה הפאנקיסטית לילד הדפוק:) "טוב טוב, תשתוק למה אתה תגמור תחיים שלך הכי הרבה בתור מנהל בית אבות..." (החבר של הילדה הפאנקיסטית :) "או זונה..."

 {אני יודעת שהם לא היו יותר מדי משעשעים, אבל איך שדברים התנהלו שם בהחלט היה משעשע...}

הציטוט:בבוקר בא המנהל על הקטנוע שלו. ירד ממנו צחק עם התלמידים וכו'.., ואחד התלמידים שאל אותו שאלה כלשהיא שלא שמעתי מה. המנהל נראה מעט רוגז ואמר לו "יש דברים שלא צוחקים עליהם..אתה יודע..תאקט??" . אחד התלמידים מאחורה צעק לו : אבל ג'(המנהל) , תסלח לו תראה איזה דפוק הוא"

אקסלוסיב: אין.(לא מספיק לך של יום שלישי?!?!)

יום חמישי, 15.06.08, 10:20 AM -עשרים דקות לפני הזמן-,בית ספר חדש: רחל יושבת על הספסלים ומתעסקת בפלאפון . לפתע בא ילד והתיישב לצידה . "היי...מה קורה???" (מופתעת!) : "אמ..הכל בסדר, מה נשמע?" "את חדשה פה???" "אהא" "באיזה כיתה??" "עולה לי"ב.." "אה...טוב.. אימ.. תהני !!!" "תודה..." כן, שוב היום התחיל בלא פחות ממצוין. עדיין מקוננת בליבי ההרגשה הדכאונית-מאושרת, עדיין מבולבלת כל הזמן. (אלי: אם את מספיק מחוננת אולי בהמשך תצליחי להבין איזה גורם תרם את חלקו בזה, ולמה רציתי לדבר איתך במוצ"ש חוץ מהסיבה הפשוטה והטבעית שאני מאד מתגעגעת...). היום באתי רק לשיעור אחד בהיסטוריה. היה שיעור נחמד . מזל שיש לנו הרבה הרבה חומר משותף...מכיוון שאני פשוט נרגשת מידי מכדי לחכות עד לקטע האקסלוסיב, אני פשוט יגיע אליו ישירות .

אקסלוסיב: יותר נכון היה להגיד אקסלוסיב פלוס פלוס, או אקסלוסיב בריבוע או אקסלוסיב בריבוע פלוס פלוס, אבל אין טעם מכיוון שאין מצב שתזכרי את הכותרת אחרי שתשמעי עם מה אני צריכה להתמודד בכיתה י. וגם כי אי אפשר לשנות כותרות ! . אוקי. היום בא תלמיד שלא ראיתי בימים הקודמים מכיתה י'. הוא גם היה פאנקיסט רוקיסט . אה כן עדכון : בכלל הפאנקיסט רוקיסט לא מקועקע. זה איזה חתיך מכיתה י' אחר.. . אוקי. אז חבר של אסף (חחחחחחח) ואסף (חחחחחח אחרון) עמדו מאחורי המקום שלי  ודיברו מאחורי. בין השאר בגלל שאני אני, ובגלל שהם באמת לא לחשו..קלטתי מספר משפטים..כמו .."אז מתי אנחנו??? איפה???? איזה????"..שהיו להם גם מילים מקשרות שבגלל שאני לא זוכרת אותם עדיף שאני פשוט יגיע לקטע ולמסקנות: אסף וחברו היקר ועוד אנשים הם להקה. (מה איזה?!?! בטח שלא להקת קאנטרי!) . הם מופיעים במועדונים הם מנגנים על גיטרות סופר מגניבות והם כאלה..איכותיים כאלה. **אקסלוסיב או מה!?!!?!!?**

אנקדוטה: אסף והחבר דיברו על זה שהם הפעם ישירו בינתיים רק קאברים (!!!) ודיברו על שמות של כל מיני זמרים ואז דביל גבוה התפרץ ושאל "היי..אני שמעתי תשם הזה..מי זה ? מי זה מה זה הנדריקס??? "

אלו הן בסך הכל החוויות המעצבות של הימים הראשונים בבית הספר החדש שלי, אני לא ימשיך לכל יום כי אחרת אני גם ייתן לך רשימה של מתי אני נכנסת ויוצאת מהשירותים וכאלה.

רק שתדעו שבאמת נראה לי שיהיה לי שם טוב...אני בטח יצטרך להיפרד מכמה חברויות שפשוט לא יעמדו בזה-פרטיםמיד- אבל כרגע מה שהכי חשוב לי זה הלימודים והתעודת בגרות שלי.נו,זה חלק מהמוזריות שהסכמת לקבל אצלי (ואם יש לך תלונות את יכולה לפנות לעו"ד שלי, אנחנו חתמנו על חוזה שפתחתנו את הבלוג הזה, לא?!?!). ומי שבאמת ירצה - יכול לתחזק קשר, גם אם אני רחוקה מהעין למרות שבתכלס , הבית ספר שלי קרוב לבית ספר שלכן (אהההה מרגיש כל כך טוב להגיד את זה ! ) מאד ומן הסתם אני עוד יבוא לביקורים וכאלה, אולי אפילו במסיבת סיום (מחר????)..

*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*מיוחד!*

 ועכשיו לפרויקט חדש !!!!!!! חלק מהמירמור שלי צריך גם לפרוץ החוצה !!!! המירמור שלי נוצר מדבר שהוביל לדבר ועוד דבר ועוד תרומות מהצד .. -> ואני צריכה להוציא אותו קצת החוצה, ועדיין להשאר מגניבה ולא נידי..או בקיצור -> עדיין להחביא את האני האמיתית והמפוחדת שלי בפנים. לכן, אני מכריזה על פרויקט חדש:

** פרויקט הנוטשים**

 בכל פעם אני אציין אדם שמאז שעברתי בית ספר, כבר לא צריך אותי איתו. אני גם ימשיך לשחק אותה מאד מתריסה ובלתי אכפתית שבפנים אני בעצם לא יבין למה בן אדם, גם אם הוא באמת שונא אותי למרות שלא עשיתי לו דבר רע, צריך לנטוש אותי בכזאת תקופה?!? זתומרת.. אני באמת צכה אותכם עכשיו איתי חברים..אני במקום חדש וכל החיים שלי מתבלבלים ואני בחברה חדשה ואחרת לגמרי. ואני צריכה לשמור משהו מוכר מהכל..תנטשו אותי אחרי שאני יסתגל , רק לא עכשיו. אז..חזרה לנושא..השם הראשון ברשימה היפיפיה, המדהימה התומכת והכואבת הזאת יהיה :

1. י' .

זהו, בקרוב ייגמר היום המוצלח הזה שנקרא יום ההולדת שלי.

נולדתי בשעה 8 שלושים וחמש בבוקר, אחרי בערך 20 שעות של ייסורים שעברו על אמא בחדר לידה, והו, היא לא הייתה צעירה. בת שלושים ותשע וחצי, אם אפשר לדייק. היא אומרת שזה היה אמור להכין אותה לחיים איתי, לבשר לה בעדינות [אם אפשר לקרוא לגוש בשר ענקי שיוצא מחור קטנטן עדינות] שככה ייראו השנים הבאות. רק מטאפורית ייראו כך, כמובן. מעולם לא גרמתי לאמא לדמם מאז. או לעבור תפרים בנרתיק, או משהו דומה.

זהו, גמרתי לגרום לבעלות הואגינה שבינינו לרצות לעקר עצמן לנצח.

אבל שום דבר לא הכין אותה לילדה הבכיינית והאנוכית בעלת התקפי הזעם והתקפי-הצחוק-הבלתי-נשלט שלפעמים נמצאת על הרצפה בחדרה ממלמלת לעצמה [או לחלופין, צורחת לעצמה] ולפעמים מציקה לה בבישולי יום שישי כשהיא רוקדת על השיש של המטבח סטייל אורלי הפוסטמה מ"החיים זה לא הכל" לצלילי הביטלס.

כשאחותי נולדה היא הייתה בחדר לידה רבע שעה, לצורך ההשוואה.

ולמה אני מספרת את כל זה?

כי עבר עליי יום קשה ולא מתחשק לי לישון, תהיה התשובה הכנה, בגלל שמתחשק לי למצות את היום הזה עד תום למרות שאין ממש מה למצות ממנו עוד. לא קרה היום שום דבר מסעיר, מרגש או מעניין חוץ מזה שכשקינחתי את האף היום הנזם פשוט קפץ החוצה. נואו קידינ' קפץ החוצה, כמו טיל שנזרק בזווית. סליחה, ירד במיקוד, לא קיים, לא מדברים על זה.

אני לא יכולה לבחור שיקרו ביום הזה דברים נהדרים, מגניפיסנטים ונוצצים, הדברים האלו קורים כשלא מכריחים אותם לקרות. כשעושים מסיבת יומולדת מגניבה במרפסת ענקית, למשל [או, אם אני אצליח לשכנע את דודיי העשירים, במרתף נוצץ שיש בו שולחן סנוקר של אריסטוקרטים].

אבל זה שנולדתי בתאריך הזה זה כבר מיוחד, לא? אני לא יכולה להכריח עוד משהו מיוחד לקרות בו.

ואני נורא אוהבת את התאריך שלי, הוא מגניב ביותר. ובאופן אירוני למדי, מייצג את ההפך הגמור ממני. ה-15, היום האמצעי של החודש, ליוני, החודש שהוא האמצעי [כמעט, נו, מה לעשות שיש מספר זוגי של חודשים].

התאריך הכי אמצעי לילדה עם מאניה דיפרסיה, חה חה חה.

ואגב, אני חולקת את התאריך הזה עם קורטני קוקס [ואם חושבים על זה לעומק, אני ממש מזכירה את מוניקה. תורידו רגליים מהשולחן!] ועם בילי מרטין הכוסון, מה שכבר עושה חשק להיוולד בו.

אתמול, קרוב לחצות, הלכתי לאמא למיטה לבשר לה שאני בת 17. היא הגיבה כך, "לא, את לא, עכשיו רק חצות. את נולדת בשמונה שלושים וחמש בבוקר, למרות שאני כבר עכשיו מתחילה להרגיש כאבים חזקים." ואחר כך היא ויתרה ופתחה בסשן משתפך של ברכות יומולדת פלצניות מבית אמא. הייתי חייבת לעצור אותה כשזה הגיע לעניינים כמו, "..ותביאי לי הרבה נכדים, ואושר, ונחת, ובית גדול עם בעל מיליונר והמון המון מזומנים.."

אני חושבת שימציאו תסביך על שמי, "תסביך אליזבת" או "תסביך בללי". זו תהיה הגרסה הלסבית לתסביך אדיפוס, מן הסתם. אני פשוט כל כך מאוהבת באמא.

כשהלכתי לאבא, לעומת זאת, שישב בסלון בתנוחה המזכירה כל כך את אל באנדי רק ללא שמץ הכי קל של חינניות או הומור, ובישרתי לו שגדלתי בשנה, הוא אמר "נו, אז מה את רוצה שאני אעשה עם זה?"

לא שציפיתי ליותר מאיש שתמיד רצה לבטל את ימי ההולדת הענקיים שאירגנתי לעצמי מאז גיל 5 בתואנה ש"למה לחגוג את זה? רק לפרעה חגגו יום הולדת."

שמישהו יהרוג אותי אם יש בן אדם שיכול להבין מה הוא רוצה לעזאזל באמירה במטופשת הזאת.

אבל זה בסדר. אפילו בסדר גמור. לפחות הוא מתפקד טוב בתור סבא, אם לא אבא. את זה הוא באמת עושה טוב, מניסיון וצפייה ממושכת ביחסים שלו עם הפרעושים הקטנים צאצאי אחותי. לפעמים אני קצת מקנאה שאליי הוא לא התייחס ככה, ועדיין לא, אבל אני שמחה שלפחות להם יש את זה, אני פשוט רגילה לחיות בבית אחד עם שותף קנטרן וזעפן לדירה שנושא את הטייטל "אבא".

אבל למה להוריד ככה את המורל הלאומי? עוד תהיה פארטייה מטמטמת שתשכחי ממני את היום המשמים הזה.

אם תהיה.

די, די! אופטימיות! שכנוע עצמי מעושה! קדימה!

וכדי שלכולם תהיה סיבה אחת לצחוק בשבילי ביום ההו-כל-כך נהדר הזה, בו אני חוגגת 17 קיצים ובערך אותו מספר סיבות לא להמשיך לקיץ ה-18, קבלו ציטוט משעשע:

"מלי לוי, איזה שיר מזוהה יותר עם בעלך, "שמיים כחולים" או "נה נה נה נה, שמעון גרשון בן זונה" ? [כלב, הרצועה]

אליזבת.

כולם יודעים מה יש מחר, נכון? מצוין.

ה-79 שכתוב פה בצד ליד ימין המילה "בת" יתחלף ב-80, ואצלי לקצת פחות מזה.

עכשיו, אני לא מבקשת הפקה אדירה ומושקעת למחר, כן?

רק כמה בלונים סמליים ואת ג'יימי עם אוזני ארנב קופץ מתוך עוגת קומות ענקית בתחתוני פלייבוי.

את השאר אני כבר אארגן לפארטייה הענקית והמוצלחת שתתרחש [אם תתרחש..] מתישהו כשיעברו מעלינו גזירות השמד, קרי – הבגרויות.

וכולם מוזמנים!!

You Wish..

מזל טוב לי.

אני אוהבת שיש לי אלטר-אגו.

לפני יומיים עמדתי בתחנה המרכזית מחכה לאוטובוס הרגיל שלוקח אותי יום-יום לארץ הכיף והתענוגות, זאת אומרת לגיהינום עלי אדמות, יחד עם ספסיבה וגילי. כל גופי כולו מכוסה בגבשושיות אדמדמות ענקיות אחרי לילה מתיש של כוחותינו במאבק נגד יתושה מפגרת. דווקא כשהלכתי לישון יחסית מוקדם ציפיתי ללילה שקט וקיצי של שינה גואלת, ביליתי אותו בניסיון להסתתר מיתוש, בשיער פרוע ועיניים אדומות, מתחת לפוך [!]. ואת כל זה התלוננתי באוזני ספסיבה וגילי, שבדרך נס לא דפקו לי מכות על ההתעלקותיות שלי.

בלילה שלאחר מכן, כלומר אתמול, החלטתי שאין סיכוי שאני נותנת לזה לקרות שוב. הדלקתי את המאוורר [אמא אמרה שזה מועיל בהעפת יתושים ולה מקשיבים. אלא אם כן היא אומרת לא לעשות משהו, ע"ע נזם], הכנסתי את כל ה-40 קילו שלי מתחת לפוך [!] וככה הייתי לילה שלם.

ישנתי שינה בת ארבע שעות, אבל ללא הפרעות, וכשניסיתי להרים את עצמי מהמיטה, עוד לא הספקתי להניע שריר וכבר התחלתי להתעטש בצרורות, שאם המשיח עוד לא הגיע בגללם, הוא כנראה כבר לא יבוא.

וככה קמתי לעוד יום מאושר, ללא עקיצות טריות אך מקוררת טרייה, דבר לא נעים בעליל כשיש נזם טרי.

וזו הייתה הקדמה כדי לבשר לאומה מדוע אין שום סיכוי שיום כזה יילך וישתפר.

אני אפילו אחסוך מכם את התלונות על עצם הבעסה שקיימת בהווייתם של שלוש שעות מתמטיקה [!] ושעתיים לשון [!] ביום אחד, אבל זה יכול לשבור אפילו את רוחו של גדול האופטימים. ואני אפילו לא שמינית אופטימית.

הערת ביניים: אין לי מושג למה דה פאק כולם שונאים את המורה למתמטיקה. אני ממש מחבבת את האישה הזו! היא בערך המורה המצחיקה באמת היחידה שאני מכירה. כל שיעור מחדש היא מפתיעה עם פאנץ'-ליינים מהגיהינום, סיפורים מופרכים וביטויים מגוחכים. זה כאילו עונה על כל הקריטריונים להיות חברה שלי! בייב, נולדת 40 שנה מוקדם מדי.

אבל אני יודעת שכולם יקומו עליי ויגידו שזה בגלל שיש לי ממוצע מתכונות 94, ולכן עד עכשיו סתמתי את פי הרחב, אבל לא עוד. אני אוהבת אותה ואתם סתם מקנאים שאתם לא קורעים אותי מצחוק כמוה, וזהו.

אחר כך חזרתי הביתה, לצלילי ספסיבה ששרה "לו הייתי פיראט, לו הייתי פיראט! בת מלכה לו.. מה? איך זה הולך שוב?.." עייפה ומעוכה כמו ילדה שצריכה ללמוד לבגרות בתנ"ך אבל כל מה שמתחשק לה זה בעצם לראות שוב ושוב את הספיישלים בערוץ E!.

וכמובן שבמקום לנצל את היום שלי [אהההה הביטויים של אמא השתלטו עליי, הצילווווו!!] עשיתי גיחות בין טלוויזיה למחשב בערך שש שעות [והמונה עוד רץ], בלי שום יכולת להתנתק, ואני תוהה,

ישנם מקומות גמילה בשביל אנשים כמוני?!

כשאחותי הגדולה והרחוקה התקשרה העפתי מבט במראה וגיליתי שאני נראית חולנית בצורה מסוכנת, מהסוג של שאלונים במגזיני נוער מתלקקים, "זהה את החבר המשתמש שלך; האם הוא מכור?".

אחותי הגדולה והתל אביבית היא אחד האנשים המצחיקים ביותר במרירותם. מי שלא שהה במחיצתה חמש דקות, לא יודע עייפות קיומית מה היא. וחשבתם שאני התאבדותית, הא? היא כנראה הייתה הגורו שלי.

השיחות בינינו הן בדרך כלל אותו הדבר, כמו זאת שהתנהלה היום. שתינו מתלוננות על הרצון הבסיסי ללילה שקט ולפחות 15 שעות שינה, ולא מקשיבות זו לזו בעוד האחת בוכה על עודף פרקים בתנ"ך והשנייה על חוסר היכולת הנפשית להסיע שוב ושוב ילדים מנוזלים יוצאי חלציה לימי הולדת של חברים בגן.

"לעזאזל, הם רק בני חמש, למה צריך הפקה אדירה כל כך?" אני אומרת לה, "אפילו לבת מצווה שלי לא קיבלתי מסיבת בריכה מגניבה שכזאת!"

"ספרי לי על זה," היא נאנחת, ואז צועקת לילד המוגלי השובב שלה, "היי! אל תפיל על עצמך את הוידיאו אתה שומע אותי?!"

שאלתי אותה איך היא הסתדרה עם שני ימי הולדת שונים אליהם הייתה צריכה להסיע כל אחת מהבנות שלה. היא סינג'רה מישהו, דבר שלטענתה היא שונאת לעשות. אני לטענתי אטען, שאותי היא דווקא מאוד אוהבת לסנג'ר ואני חשה הקלה על ריחוקי הרגעי.

"כל היום אני רק לוקחת ומחזירה אותם מבייביסיטרים במקומות שונים בתל אביב," היא אומרת, "וכבר כמה פעמים אפילו לבייביסיטר לא יכולתי לשלוח אותם כי לבייביסיטרים יש כל הזמן בגרויות ומתכונות! איזה ילדים הם, הבייביסיטרים האלה!!"

"כן, כן, בני הנוער הארורים.." אני ממלמלת.

וביתר הזמן שמעתי אותה עושה קולות של תינוקות לצאצאית הרביעית שלה, מעיין היפה, שנמצאת בשלב ההתפתחות בו אחותי עדיין אוהבת ילדים. קרי, השלב שבו הם רק שוכבים על הגב. אבל מעיין היא באמת משהו מיוחד, עם העור השחום החלק שלה ועיני הגולות המהממות [אמא, ספתא גאה: "וואו, יש לה עיניים כחולות!" אני: "אמא, את עיוורת צבעים? זה יותר כהה מהתחת השחור שלי. זה ירוק גולות וזהו."], היא פשוט נראית כמו אלה ג'מייקנית יפייפיה [טפו טפו טפווווו!], כמו שאני תמיד רציתי להיראות. מי אמר מירמור ולא קיבל?

חס וחלילה, אני כן נראית כמו אלה ג'מייקנית יפייפיה! כי זהו, אני אוהבת אותי וזהו! אני אוהבת אותי, א-ו-ה-ב-ת!! ודי לשנאה העצמית! ואם תעזרו לי לשנן את זה עוד כמה אלפי פעמים זה אולי אפילו יעבוד עליי, מה?!

פעם באמת הרגשתי ככה אפילו, כשביקרתי אצל קרובת משפחה רחוקה שקרוב משפחה רחוק [או חורג, או משהו] שלה ביקר אצלה, והם אוסטרלים מהממים כאלו, כאילו נלקחו היישר מהטלויזיה שלי. פשוט עמדתי במטבח במכנס הפלייבוי הסגול שלי כשהגוי החתיך נכנס והביט בי בפליאה של אדם לבן שגילה ארץ תענוגות אינדיאנית. אני חושבת שהוא בחיים לא ראה אדם כהה עור [ליידייייי מרמלד!!] שאינו כושי.

חוץ מהחברה שלו כמובן, שכמו שתיארתי לעצמי, די דומה לי, רק בגיל המתאים. וזה טוב, כי אף אחד לא אוהב פדופילים. חוץ מטי-באג, אבל רק את השחקן, כי איכס הוא אנס ילדים וכולי.

מהסיפור הזה נובע שאני ממש חייבת להפסיק את האובססיה שלי לבני 25 ומעלה. כשאני אגיע לגיל הנכסף הזה אני אגלה שזה לא שגיל 25 הוא הסקסי שבגילאים [הוא כן, אבל עזבו], אלא פשוט שיש לי איזה תסביך-דמות-אב או משהו מחורטט בסגנון ואני אוהבת מבוגרים וטה-דה! תיווצר לי אובססיה חדשה לבני 45.

בכל אופן, אני חושבת שרק בבריטניה או ניו-זילנד או זרקו-עוד-שמות-של-מדינות-שבהן-נפוצים-אנשים-לבנבנים כדאי לי לנסות את מזלי. מדינות בהן מעריכים עור שוקולדי מאממם שכזה ולא מתייחסים אליו כלכלוך [אהמ, רייצ'ל, אהמ]. ואז יתייחסו אליי כראוי, כמו לאלה ג'מייקנית.

או כמו לסעידה, האלה תימנייה, או משהו.

איפה הייתי בכלל?? עמדתי לספר לאחותי שהבנתי למה היא אדם ממורמר כששמעתי אותה עושה קולות מפגרים כאלה, שעושים לתינוקות.

"את יודעת," אמרתי, "את אוהבת תינוקות כשהם בני חצי שנה, ובגלל זה את עושה ילדים כל הזמן. ואז כשאת נזכרת שהם גם אשכרה גדלים, מאוחר מדי. וככה נתקעת עם ילדה יפייפיה אך ערמומית בת 9, ילדה בלונדינית קטנה ותמימה עם קול צפצף והתקפי זעם בת 5, ילד ג'ונגל מופרע והיפראקטיבי אבל נשמה ["הוא אוסף חיתולים משומשים וזורק לפח, אוי מאמייייי!"] בן שנתיים, ומעיין היפה שעדיין לא נמאס לך ממנה, כי היא עוד לא למדה להתהפך על הבטן. ואני צופה עוד, רק שתדעי לך."

אחר כך היא התחילה לקטר לי על זה שהיא לא תיתן להם כלום בירושה, ונראה כמה הם יאהבו אותה אז, ושזה בטח לא ישתלם לה כי הם יזרקו אותה באיזה בית אבות סוג ז', אבל אז הילד שוב ניסה לזרוק על עצמו את הוידיאו והייתי חייבת לנתק.

הלכתי לעשות לעצמי מקלחת קפואה כהרגלי כדי לפתוח לעצמי את הריאות, כי מסתבר שיש לי קוצר נשימה לא מאובחן שאני חושדת שמקורו הוא פסיכוסומאטי. הריאות פשוט קולטות שתת המודע לא ממש משתוקק לנשום.

פשוט עמדתי מול המראה בעיניים סטייל עמנואל רוזן, מביטה בעייפות בגוף הכחוש שלי ומנסה לנקות את הנזם מנוזל כתום [כתום! מה לעזאזל כתום שם?!], כשהכתה בי ההבנה, אני ממש חייבת לישון.

אבל אחרי המקלחת הייתי ערנית מדי, ערנית כל כך שהתיישבתי מול המחשב לכתוב על כמה אני ערנית. ומכך נובע כמובן, שאני שוב עייפה ועכשיו אלך לי לישון, ואקווה שלא אקום עד גיל 22, בו כמובן תהיה לי משיכה בלתי מוסברת לבני חמישים.

אבל עד אז אני אמשיך להידלק על אינסוף בני 25.

גררררררר.

שמישהו ייתן לי ליתיום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

חייבים לעשות משהו עם המאניה דיפרסיה הזאתי. אבל מה אתם מצפים כשיש לי הורים שחוסכים ממני אפילו עדשות עיניים.

לילה טוב לי.