שלום לכולם, שלום?
היום חשבתי על שלום, נבכי מחשבותיי האיצו בי את המחשבה כי שלום הוא אם לא שם של פושטק שנטפל אליי ברחוב ראשי, אותו רחוב עמוס אך עם זאת שחור כאותה דמות מטאפורית שכשלו מטרותיה
האהבה? האהבה היא דבר נשכח, או כמו שהלהקה שאני הכי אוהב אומרת
"No...No Love", אגב...החדש של 'מיי כמיקל' מומלץ.
אז שלום...
היום נסעתי באוטובוס, אותו אוטובוס שמוביל אותו יום יום לחיי השגרתיים והאפורים, אפלוליים, כועסים, זועמים אך עם זאת שקטים, אדומים, שחורים, צורחים לעזרה, עגמומיים, בודדים, אותם החיים שהחיים חיים בעצמם ומייחלים למוות, אותו המוות של החיים, חיים...המורה שלי לספרות, אני שונא אותו.
בכל מקרה...הייתי באוטובוס, אני תמיד נשאר בקדמתו, כי כמו שרוברט סמית' טען "מי שבקדמת האוטובוס יראה ראשון את סוף הנסיעה"
עברתי מתחת לכיכר דיזינגוף, אותה כיכר עגמומית של Pאנקיסטים (פאנק זה סבבה אבל לא הרועש הזה) ששותים בירה ומרביצים לאימו קידס (בצדק! אימואים זה גרוע נכון?!)
ובכל זאת, הגעתי לביתי...מקום די מעגיל שנקרא לו הבית (אביב גפן) בו אותם יוצרים חוקיים שקוראים עצמם "הורים" נמצאים ונושמים.
אני שונא אותם! הם לא מבינים אותי!!!! הם חושבים שהם יכולים לקנות אותי עם האהבה שלהם!!!
וזה שהם מביאים לי כל מה שאני מבקש! זה לא יביא לכם את האהבה שלי!!! אז תפסיקו לאהוב אותי!!!
כמו כל הכיתה הקונפורמיסטית שלי....
עד כאן, עד סוף ימיי,
עד הפוסט הבא...
אני, דמעה.
שיר השבוע
H.I.M - Razorblade Romance