אתמול הייתי בווליום תל אביב
לא, לא הייתי שם בשם הקונפורמיזם השורר, אלא בתור נציג אינדיבידואליזם יחיד בעדר אפור וקודר.
הגעתי לשם מסיבה אחת מסוימת-
אביב (שהשם סתיו היה מתאים לו יותר לדעתי) גפן!
המנטור, המנהיג, הדובר, שדיבר מה שיש לנוער האמיתי להגיד...עולות דמעות לעיניי שיהרסו לי את השחור שאני חושב על האלבום השני שלו...
אביב ביצע את עם הזמן...הזמן? הזמן הוא אותו כלי עזר של החברה להגיד לנו כמה זמן נשאר לנו
והרי אתה חייב בזמן המוקצב לבצע את המצופה ממך
מצופה? מצופה הוא אותו ממתק כביכול המצופה בשוקולד, שמראה לך שחייך לא מתוקים כמו שתרצה
תרצה? תרצה זו אלמנתו שם מאיר אריאל, שחוותה מה זה מוות של בעל ברגע, בלי סיבה מוצדקת! בגלל קרציה!
קרציה? כל האימואים האלה...פיכסה
אז בקיצור, אחרי ההופעה של אביב באו אלינו כמה ערסים וקראו לנו פריקים!
אמרתי לו "סליחה אדון 'יוסי עדן', זה שאני לובש שחור, שומע מוזיקה שאני רוצה ובוכה כי אף אחד לא מבין אותי לא עושה אותי פריק...
למרות, שאני מרגיש כמו אחד, החברה הקודרת הזו שאני מרגיש אי שיוך אליה כי היא חסרת הבנה והתחשבות בי, המוקפת במסגרות כמו כל המורים האלה ששואלים לשלומי, זיוף, צבע, גיהנום.
פריק, שונה!!!!
דמעות ניגרות מעיניי...
ההורים שלי קנו לי מערכת סטראו חדשה, שונא אותם!!! שונא!!! תבינו אותי ואת הצרכים שלי כבר במקום לפוצץ אותי באהבה ומתנות!!!!
עד כאן להיום, או שמא היום הוא אותו נצח שמראה לנו כי אתה לבד, אחד, יחיד....שונה.
נתראה, למרות שכולם עיוורים
אני, דמעה נוספת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
