כנרת.
כל יום ראשון בערב, כמו שעון ב19:30 אני עולה במדרגות לדלת הראשונה מצד שמאל, כבר כמעט שנה עכשיו. כבר כמעט שנה שכמעט כל שבוע יש לי את ה50 דקות אצל הגברת על הכורסא, שמנסה לראות ולפרוץ ולהרחיב לי את ההגנות ואת דפוסי הרגש וההתנהגות שלי.
בשישה שבועות האחרונים המפגש הפך לפריסת שמיכת הגנה ולמידת טכניקות הירגעות ועיבוד החוויה שלי, לקראת השיעור שלך ביום שני ב12 בצהריים.
יום שני בבוקר מתחיל בילדים בכיתה ד2- כי אין כמו הפסקה בבית ספר יסודי כדי לחזור לפרופורציות.
או לפחות לאסוף את עצמי לתחילת השיעור.
אז אני באה לפני. ומתארגנת. ועוטה על עצמי את כל פוזת הסטודנטית שאני מסוגלת לגייס לעצמי, עם המחשב והחיוך והגינונים המטופשים של החלפת מידע סתמי עם הבנות בכיתה. סתם. כדי לדעת שיש הד מהנוכחות שלי. סתמי ככל שיהיה.
ואז את מתחילה לדבר.
בשיעור הראשון והשני היו לי זרמים חמים בידיים. היו לי תמונות בראש ורעד ברגליים.
היה לי רעד בלב מכווץ.
אחרי השיעור הייתי רצה לעבוד. לפעול על אוטומט. לצלול למרחב מעברי שמאפשר לי לחשוב ולא לחשוב בו בעת.
כמו שאמא שלי ידעה אבל כנראה גם לא ידעה.
מצד אחד אני מרגישה שאת רואה אותי. שאת רואה ואת מבינה ויודעת ומודעת וקוראת אותי מבין השאלות שאני שואלת, ושאני לא צריכה באמת לספר לך כדי שתביני.
אבל אני מתה מפחד לדבר איתך.
מתה מפחד.
אז אני מתחמקת. השיח נשאר אינטלקט, ואני בורחת כמו מאש מכל ניסיון שהקשר יהיה אפילו טיפה אישית ברמת השיח, למרות שאני מרגישה שאת רואה אותי באופן הכי אישי שיש, מבלי לדעת עליי דבר אבל בעצם לדעת הכל.
יש לי רשת תמיכה. שהשקעתי שנים בלבנות ולתחזק.
השקעה לטווח ארוך, שמחזירה את עצמה ומסתמנת כמשתלמת.
חברה טובה, בן זוג, חברות ללימודים,
וגם משאבי נפש שלי לבד שהצמחתי מהעץ העקום הזה עם השורשים שאף אחד לא רואה.
ועדיין.
פחד. פחד ואשמה ושליטה ומונחים מקצועיים מתערבבים לי עם החוויות שלי, והגדרות בתוך האנשים, ואנשים בתוך הגדרות.
מה אני?
קורבן, נפגעת, מתמודדת?
מכבסת מילים של המקצוע.
היום בכיתי פעם ראשונה מזה 8 שנים במקלחת.
הדברים שיצאו ממני ב50 דק האלה,
שעברו באופן חד פעמי ליום שלישי, לאחר השיעור,
הבהילו גם אותי.
פעם אחרונה שהייתי חשופה ככה נפגעתי.
אבל לפני זה התכוננתי, ואכלתי שש סופגניות,
אין כמו שכבה עבה של בצק לקבור תחתיו רגשות ובעבוע של רגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
