הכניסה אל האושר

אתמול

ראיתי סרט על רבייה של כלבלבים.

ראיתי את העובר של הכלב בתור האמא הכלבה בת כלבה שלו, ושמתי לב לדבר מאוד מוזר.

התמונות של הכלב בשלבי ההריון היו בול כמו שלי בגילו, כפרעלינו 3>,

מה שמאוד מוזר, כי הוא כלב ואני ילדה כמו כולן-

שתי ידיים, שתי רגליים,

שיניים, פה,

עיניים,

וזנב.

בנוסף לזה באותה התכנית,

הראו המלטה!! (!!@@22232536611!!) של כלבה,

כולנו אמרנו "הוווווווו" גדול של אנחה ולא שיחרור עצירות,

החזקנו ידיים יחדווה ואף התנשקנו,

אבל קצת הרס שרבנו על השירותים, ושהקאתי בסלון,

אבל אמא שלי רגילה אני מקיאה ב"סתר" כל הזמן, והיא לא ייודעת את זה.

(היא חושבת שהיא מנקה גרנולה XD)

איכס, אני מססססהה מ'גליה!

שהייתי קטנה

אבל ממש קטנה, כאילו עובר סטנדרטי במישקל 8 ק"ג,

הייתי פג. יעני, יצאתי 8 חודשים מוקדם יותר.

לצערנו הרב, לא היו מספיק נו, אינקובטורים (מקומות חמים כאלה שהעובר צריך להתפתח בהם),

אז הכניסו אותי לתוך כוס, ובתוך אותה כוס שהיום אנחנו משתינים לתוכה כאשר

יש ביקוש רב לשירותים עקב צפייה בחיות יולדות,

ובכוס הזו אני התפתחתי (או שלא, כי גם היום אני לא נראת-מי-יודע-מה).

 הנוסטלגיה הרחוקה.

עד גיל 8 חשבו שאני גבר בגלל שרירי הידיים המפותחים שלי (שהתפתחו במקום איברים אחרים שאני אגרום להם להתפתח :[)

עד שהתחלתי לשאול את אבא שלי "למה הוא באמת אוהב אותי".

יש עדיים שרידים לזנב (לא).

אבל בשורה התחתונה:

אמא של מיכל ילדה בן, בשעה טובה ומוצלחת!

רק אם למיכל האינטרנט לא היה חוסם את בלוגי, זה היה מושי-מושלם.

וזהו סופו של פוסט מגעיל במיוחד.

אל תשכחו להסניף אוטריווין,

ולהציץ להומלסים.

בה-בייייי!