הכניסה אל האושר

כמו כל שבוע, או חודש, או שנה,

אני רושמת לפניכם, מעריצי בעלי מחלת האשכים המוכנסים, על שיעורי הגיטרה המענגים שלי, בע' העינוג!

עם הזמן, למדתי להכיר את "תורת התווים", או במילים אחרות: "איך נכנסתי לזה,

כוסאמק??", וגם את המורה שלי- תום. [שאת שמו אני מבטאת במלואו, כי לא יאנסו אותו.].

מאז שגם התחלתי להבריז משיעורי התאוריה המשעממים בצורה יוצאת דפן, גם כייף לי שם.

תאמינו או לא, זה שאני מתכוננת לשירים שעתיים לפני השיעור, עושים לי רק טוב.

זה מביא לי עצבים=חוסר סבלנות בשיעור=צעקות על המורה= "שיר, השתפרת!".

אני גאון מוזיקלי, וזה ברור, כאילו דא.

ובגלל שאני ותום חסר-השיער חוגגים 4 חודשים ביחד, אומנם אני לא אשים לקט של כל הדברים המביכים שלנו,

אלה פשוט אזכיר מה שאני זוכרת, כי מקודם הגדרתי "אשכים", ואני בשוק.

היציאות-בלי-ההסבר, שיעורי גיטרה.

הטעויות הנפוצות: "אתה יודע, אתה דומה ל'אל באנדי'!"

הגישה הנוחה: "אני עצלנית".

הרגעים הקשים: "תום, דבוק לי מסטיק לקלס!"

השקרים הקטנים: "לא זה לא שלי, אני אלרגית למסטיק, אסור לי! רק לי בשיניים!"

הפסיכולוגיה ההפוכה: "אתה חושב שבאיזשהו מקום אני מאכזבת אותך?"

היציאות המפגרות: "זזי [מנהל מרכז המוזיקה] דומה לבני סלע!"

הפחדים והפרנויות: "אני עם בן, אתה קולט??!! בן בן!! איך לעזאזל אני יכולה להיות עם בן??! מי זה בן בכלל??"

המשברים השכיחים: "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך, שתגיד לי איך לעשות את זה לפני שאני מתאמנת בבית!!!"

היציאות המביכות: "בשביל לגמור צריך להסתכל אחד על השני?"

הגילויים המטומטמים: "מה השעה? שמונה וחצי?! אני חייבת לעוף, יש השיר שלנו!!"

תום יקירי, אני מקווה שיעברו עוד ארבעה חודשים, כי נגמרת לי הסבלנות,

ואם אני אתחיל לעשן, זה יהיה רק בגלל השיר של בוב מארלי שנתתה לי. וגם כי אני מגניבה ברמות מטורפות.

בימים האחרונים:

כיתתי לא אוהבת אותי יותר. כאילו, פעם הם לא ידעו מי אני, היום כן, וזה רע.

יש  לי רגישות מסויימת לסנטרים כפולים. כנראה זה מסביר למה בכיתי מתוך חלום לכך שיש לי אחד כזה. נשבעת!

אני יותר ויותר מתחילה להרביץ לא',

ולצרוח לא' השני באוזן בלי כוונה.

זה כמו לפני שבוע, שהיה לי גו' קטן בלוקר, הסתובבתי בדרמטיות ופשוט צרחתי. [מזל שא'2 היה שם כדי להבחין בצרחה, חבל שהוא לא יוכל יותר לשמוע.]

הם גם קפצים עליי כמו עיזים מיוחמים.

התנגדתי היום לרעיון כיתתי, והמורה התחלה לצרוח עליי כמו מטורפת, קרעה לי את המחברת, ואיימה על כך שתיתן לי להריח את בית השחי שלה. מרשעת!

אני שונאת את כולם, בלי להכליל את רובי שלי, שהתחת שלו זה הדבר הכי טוב שקרה לעיניי התעוותניות.

שלכם: אדונית האופל :]

רשי תיבות: