הכניסה אל האושר

לפני כיומיים הייתי עם אמא שלי אצל רופאת הילדים.

אחרי שהתחלתי להרביץ לתינוקות בטענה שלא יעבירו לי את ערוץ הופ, כי למדתי לעשות ב'הופ כתמתמים' עיגול,

הכניסו אותי לרופאה, כי עד גיל 18, אמא שלי מכריחה אותי להיות אצלה.

[אני לא מבינה מה כ"כ טוב שם... על הציורים בקיר יש בכלל דגים עירומים, זאת פורנוגרפיה! אמן.]

אני צריכה הפניה לדיאטנית, כי אני שמנה, ואם יש פוטוסינטזה בעולם הזה, אני והסנטרים של ציפי עוצרים אותו, או משבשות את רצף הפעולה.

לפני שהלכנו לשם, אני ואמא שלי החלטנו ביחד שאני אנורקסית, ושיש לי בעיות אכילה. לא התפתחתי כבר שנתיים, ואין לי תיאבון.

"אבל אמא, גדלו לי הציצים!!"

"שקט, מה את רוצה שהיא תשמע אותך?"

ואז יצאנו מהבית.

אצל הרופאה היה מביך ביותר, בזמן שאני ניסיתי לייצר מהצעיף שלי צמות, ולהוריד לעצמי שיערות ברגליים, לשחק עם הבובות ולבהות בפורנו הדגיגי שעל הקיר, בחצי אוזן הצלחתי לשמוע עד כמה אני מסכנה, רזה, ומטורפת על כל הראש.

רופאה: "למה אין לך תיאבון?"

אני: "אממ.. כי.. אני.."

אמא: "אין לה תיאבון פשוט, היא לא אוכלת!"

רופאה: "ואת מקבלת מחזור?"

אני: "אה... אני.. אה..."

אמא: "כן, אבל נעצרה לה ההתפתחות, נ ע צ ר ה!"

רופאה: "שיר, למה את לא עונה לי?"

אני: "כי..."

אמא: "את רואה, אפילו חשק אין לה! שיר, למה באמת את לא עונה?"

אני באמת מקווה שהרופאה לא ראתה שהתחלתי לצחוק, בזמן שהיא רושמת עד כמה אני מסכנה על המחשב.

שקילה.

לאחר מכן, הגיעה הרגע של השקילה. שם כמובן אמא הייתי צריכה להעלות את המשקל שלי, כדי שזה יראה תוצאה נמוכה יותר, ואז שוב רזיתי, ואז שוב צריך להרביץ לי עם מזלגות, כי שאני אוכל.

עליתי על המשקל. לפני חודש, לפי איך שאני זוכרת, שקלתי 46. נחמד, יפה, סקסי. אמא סיפקה לרופאה ששקלתי 48.

עליתי על המשקל, ועם המבטים איימתי עליו, שאם הוא לא יראה תוצאה נורמאלית, אני אתחיל להשמין ואז אפוצץ אותו.

הטמבל לא התרגש, ואראה שעכשיו אני שוקלת 50.

מייד אחרי הביקור, אני ואמא שלי חזרנו הבייתה, אני עם הפנייה לאישפוז, והיא עם הפנייה לפסיכולוג.

סתם, אני עם הפנייה לבדיקת דם, והיא עם הפנייה לפסיכיאטר.

איכשהו קרה, שבול ביום שיש ביטול היסטוריה על הבוקר, יש לי בדיקות דם.

הדבר הכי מדכא, זה להכנס לתוך מאורת השיעול שנקראת "מכבי", ולחקות שאחות ממורמרת תדחוף לך מחט לווריד, במחשבה שאתה החזיר שבגד בה, והלך להשחט שם, כי פה אסור חזיר, רק כשר, לא חזיר, רק כשר ופירות ים.

מביך אותי להגיד, אבל האמת שפחדתי. ואם לא הייתי מפחדת מכם, הייתי גם מגלה לכם מה בדיוקקרה שם, אבל לאאאאא.

המחשבה שאני אכנס לתיכון עם התחבושת, הרטיטה את לבבי, כי אז ירחמו עליי, ויתנהגו אליי בכבוד. אבל לאאאא.

הדבר היחיד שהם שמו לב אליו, זה שניסיתי להוריד את התחבושת, והתפתלתי מכאבים, כאילו עשיתי שעווה בוואגינה.

תזכרו- אני אוהבת שכואב לכם.

שיר..