הכניסה אל האושר

זה נכון... אני לא שמנה. לאח הרבה סריקות במראה, שאיבות שומן, ואכילת אגוזים, הבנתי שאני לא שמנה. אני סתם מכוערת.

גיטרה

אלוהים אדירים! אני גאון, ואני יודעת לנגן המון שירים [3].. אני מתאמנת כ"כ הרבה [פעם בשבוע], ואני יודעת לנגן אותם כ"כ טוב [מקווה שאני לא אשכח]!! לאחר שאני התכוננתי לשיעור של היום בשקידה, וחרשתי על הגיטה עד כדי התנוונות אצבעות,

גיליתי לצערי שהיני מתאמנת רק רבע שעה.

מכיוון שאני מרגישה שאני כבר מוכנה [הרי כמה זמן אשאר בתולה], חבטתי בעוגמה עם הגיטרה על הרוח של בוב מארלי,

והלכתי לראות רובוטריקים.

שיטות הרזיה

קראתי איפושהו, יכול להיות שאצלי במחשבות, שאם תשאיר קצת מהאוכל שלך בצלחת, משמע לא תגמור את כל האוכל, זה יהיה דרך נהדרת להרזות קצת. אימצתי את הרעיון הנדיב, והשארתי את הירקות. ~~י אהיה רזה~~

פורים

אני אהיה נורא מגניבה בפורים, כי אני מתחפשת לפאנקיסטית-רוקרית-שחורה. זה יהיה כ"כ מושי מושלם, כאילו אני אשים לך וכזה, ויהיה מה-זה יפעע!

ביקשתי מרותם הכלבה הזאת את חגורת הניטים שלה שעלו 200 ש"ח. הכלבה לא נתנה לי,

אז כאות 'לכי תחפשי', קניתי ניטים לכל הגוף ב15 ש"ח. כלבה.

האמת שנורא מוזר לי שאני הולכת כביכול להתחפש למשהו שאני אראה בו כ"כ טיפשית, בזמן שכל ישרא מלאים בנוער כמוני בפורים.

*אל תפגעו בי, אל תפגעו בי!!!*

אני מקווה שזה שאני באה עם מיני שחורה, לא יטעה, וייתן שאני רושם של זונה.

נו, מילא... גם ככה יש לי כסף כמעט כמו שאני משקיעה בגיטרה, זה לא יכול להזיק 0.ם

לאורך השנים

התחפשתי לדברים רבים מגוונים, ומקוריים!!

התחשפושת הראשונה שלי הייתה ליצן. נראתי כמו בובה. לא, באמת נראתי כמו בובה. חבטו בי, בעטו בי, ביקשו סליחה, וגנחו בי.

זה לא השתנה מאז, אבל תמיד יש את הנוסטלגיות המשעממות האלה של גיל שנה... אלה היו ימים... כן. ימים היו.

רציתי

להתחפש לבריטני ספירס. אחרי שחשבתיעל זה עוד, הגעתי לסקנה שלבוא בלי תחתונים זה יותר מידי בשבילי.

חשבתי לקחת את אחד החוטיני של אמא שלי, אבל אני לא מתחפשת לנינט, ואני לא מתכוונת להקיא.

בכלל, פורים זה זמן שכולם מנסים להיות בו הכי הכי מקוריים.

זה כמו המצורע שיושב לידי.. איך נקרא לו ? א'! ראו דיאלוג זה:

א': "אני מתכוון להתחפש לזבל, כאילו חירייה, משהו מגניב כזה!"

אני: "אז אתה בא ככה פשוט?"

יש לו מזל שאח שלו חתיך, זה לא היה נראה טוב אם הייתי נשואה למישהו שהרגתי את אחיו.

יש לי מסטיק בפה, ואני לא מתכוונת להוציא אותו!!!

אין לו טעם, הוא חסר פואנטה, וסתם מעיק. כמעט כמו שיעורי ערבית.

אני, בזמן האחרון.

גיליתי שיש לי קוראים. זה נורא מדאיג אותי, כי אני לחוצה עכשיו נורא.

בשביל שלא תתבעו אותי, הרי עוד לא התחפשתי, עוד לא קיבלתי כסף לשירותי המענגים, אני מבקשת ממכם לצאת, כי כסף אין לי לתת לכם.

אני חסרת חבר, אני נטולת נשיקות בפי, והזכר היחיד הקרוב אליי זה רובי שלי, והוא חוגג מחר 33 (!!!!) ויהיה למחר פוסט גדוש ביפיוף הפרובוקטיבי שלי 3>

אני מרגישה גם נורא מבואסת, מכיוון שאין לי תכלית. אני מרגישה שאני פה רק כדי לריב עם אמא, ולאכול תפוחים ותפוזים.

והדבר היחיד שאני עושה כמו שצריך, זה לתקוע גרפסים.

זה ככללל כךךך טוב!

יש לי מן הרגל שכזה, לתקוע גרפסים לד אמא שלי:

• שאני בחדר, וגרפס עולה, אני רצה לסלון, ומנעימה את אוזניה של אמי.
• שאני בחדר, וגרפס כמעט יוצא ואין זמן לרוץ, אני אוספת את כל האוויר שבי, ומשמיע גרפס כמו כל גבר ישראלי ממוצע.
• שאני מחוץ לבית, אני מקליטה את עצמי, ומשמיע בלופים במחשב.
• כשאני אצל אבא, אני מתקשרת אל אמא ומשמיעה לה אותו.
• כשאני בדרך לסבתא, אני שומרת אותו קרוב לחיקי עד שאגיע לכל המשפחה.
• כשאני בחברת זכרים כלשהם, אפילו מצורעים, אני מתעפקת, ונחנקת לתשוקה להשמיע אותו. זה לא סקסי!

אבל אני לא כ"כ מגעילה, אתם יכולים להמשיך להעריץ אותי *_*

נוסטלגיה:

אני חושבת שהייתי סוג של בן עם ואגינה. תסתכלו כמה מכות הייתי רבה!

נו, לפחות עכשיויש לי צי צי :)

שלכם, שלכן, של האו"ם:

אנוכית :)(: