הכניסה אל האושר

השנה וולנטיין פגע בי מכל הכיוונים.

גל החיזורים ששטף בקצף מסעיר את בית הספר, גרם לי לבהות למעלה, ולשאול את אלוהים למה לא בראני

לסבית.  רוב בנות כיתתי הינן רווקות, והתרפקנו אחת על השנייה בחיבוקים.

אני חושבת שהכמות היחידה שבא קיבלתי כ"כ הרבה חיבוקים, הייתה מתי שאמא שלי ניתה לחנוק אותי.

לס' א' אמר שהוא לא מעוניין בקשר איתה, והיא הייתה הרוסה מזה, כמעט כמו השיער שלי בבוקר.

רותם הנשמה הביאה לבנות שוקולדים, אבל שראתה שאף אחת לא באמת הביאה לה גם, הכניסה אותם בחזרה לשקית, בטענה שאנחנו חרא חברות.

אני בתגובה אמרתי שהיא הדבר הכי יפה שראיתי בחיי, הנחתי את ראשי על ראשה, וקרצתי לבנות כאות "כן, בטח!"

מיייד אחרי שקמתי לשחק אותה הרגישה והמבינה, שערי נתקע בעגילה, ומשך לה את האוזן בעוגמה.

אז רותם, אני באמת מצטערת על זה שאין לך חבר, וגם עגיל. אני מצטערת.

אם כבר חושבים על חורים באוזן, לי אין.

האמת היא, שבחיים לא חוררתי את עצמי.

ויותר מזה! לא תמצאו לי חור אחד בגוף! אפילו חור תחת בקושי יש לי 0.ם

בשיעור ביולוגיה [לא עלינו!] למדנו על מערכת הרבייה בצמחים.

ובגלל שאני בודדה כמו פלומת שיער בראשו של מנהלי, יוודה לחיים קצרצרים במיוחד,

גרמתי לעצמי לחוש את גבעול הצמח עד אובדן חושים.  ~~כ"כ הרבה מין יש באווירה בכיתה~~

נו, איך לא? הבנים לא מפסיקים לגרבץ ולהסתובב אלינו. להסתובב אלינו אומר שאנחנו, הבנות, בוהות להם בתחת.

אם הם לא היו שעירים כמו בית שחי של לסבית, הם מזמן היו מלכות יופי.

אני באמת מקווה שיום אחד אני אמצע לעצמי מישהו שיתאים לי, (בזול),

ווהלוואי שזה יהיה ******************** כי אז אני אהיה מאושרת, ואגמור מרוב סיפוק.

ובשביל כל רווקות ישראל!:

יהיו חזקות!

אם לא תבוא הגאולה, תמיד יש לכן ספר טלפונים וסרסור צמוד.

צ'או!

הדיכאון, הדיכאון...

שתזכו למצוות וחבר צמוד.

אנוכית 3>