הכניסה אל האושר

אני לא יודעת איך יצאתי זן למשפחת המטיילים בארץ, אבל אני פשוט יצאתי.

אתמול, משפחתי החביבה יותר מפז, וסונול גם ביחד, החליטה שיום יפה, והיא רוצה לטייל!

בבקשה, תנו לי לעשות טיול רגלי בעזה, תנו לי לרקוד ריקודי בטן בשטחים, תנו לי לסוע בקו 9, רק אל תתנו לי להיות בטבע!

הרי מה טוב בשטח ירוק,  וחרוש, שצריך ללכת מסביב 5,000 ק"מ, רק כדי לחזור לאוטו, וכמובן להסתכל על הדוקרנים, ולהגיד כמה שהארץ יפייפיה, ובלה בלה...

בארוחת בוקר, שבאה עלינו לטובה, ישבנו על מחצלת בדשא.

נוסחה: מחצלת בדשא=גירודים בתחת.

בזמן שאני בולסת לתומי, ומתלוננת על כמה רעה השמש, וכמה שרע לי, אני רואה זחלים קטעים מתפסים על האוכל.

אני כמובן החסרתי פעימה, כי הלב נפל לתחתונים, והאחרים הראו קרירות מרגיזה:

הדס:"תירגעי שיר, זה רק זחל קטן."

אני: "זחל קטן אחותך!" קמתי, ורצתי בשדות יחד עם הכלב כדי לטהר את הזוהמה.

לאחר ארוחת הבוקר, שכמובן אימצנו את המראה הדרוזי וישבנו על הזוהמה [טבע] , כולם החליטו שהם ממש ממש רוצים לאוץ בשדות ולמרר את חיי עוד יותר.

בזמן שכולם הלכו להם, אני חיכיתי לסבתא, וביחד הלכנו בקצב מסעיר, שהשאיר אותנו מאחור מאחור.

אני והיא כמעט באותה רמת כושר. מסכנה, באיזהו שלב הייתה צריכה לנשוא אותי על כפותייה המזוהמות מזיתים וביצים קשות, כדי להגיע אל האוטו שהיה במרחק מילימטר.

כשהגענו לאוטו, הנורא מכל קרה! נגמרה לי הסוללה. רובי שלי החליט להיות מאניק, והפסיק את הצלילים המדהימים שהוא מוציא מפיו, ומהסטוצים שלו ללילה.

אחרי ששמעתי ברדיו כמה טומי לפיד שונא דתיים, ואוהב חסילונים, סרטנים, וכל מה שלא קשור ל"קנידלעך", הם החליטו לשים גלגל"צ. באותו רגע הרגשתי כ"כ מסופקת, שזה כבר היה מביך. נענעתי את ראשי במושב האחורי בטילטולים מדוייקים, ונראיתי כמו מוש בן הרי בבומבמלה. הייתי כ"כ מאושרת, שכל דבר נראה לי בגווני ורוד בזוקה:

סבתא: "שיר, תראי איזה פרחים צהובים!"

אני: "איזה יופי"

סבתא: "תראי את הנוף!!"

אני: "איזה יופי!!"

סבתא: "תראי, בית קברות!"

אני: "איזה יופי!!~~!~!~!~!~!"

לאחר מכן, היינו מחוייבים לטייל בשנית. אי אפשר לתאר את הלחץ המתון שהייתי שרוייה בו, כאשר הייתי מחוייבת להפרד מגלגל"צ, וללכת להניע את הירכיים הגדולות להשמנות שלי שוב. ירדנו מהאוטו.

קיבלתי את זה קשה, ויבדי האחת היה בקבוק מים. בשנייה נדמה לי שהיה הפקק, אם לא-בלעתי גם אותו. התהלכתי לי בין שורות המשפחות הערביות שהתנחלו לנו בחנייה. ערבים, לא דתיים, ע ר ב י ם!

שתייה: 2 ליטר.

פיפי: 1- בבוקר!

פיפי בשיחים:

הרגשתי כמו הרקטום המפוצץ של חנה לסלואו. תועבה, ובלאגן התרחש לי אי שם בשלפוחית. הייתי חייבת טיטול/קטטר/אסלה/זין, כדי לשחרר את הלחץ שגעש בי באותו זמן. נכנסנו לחווה מסריחה, הומה אדם.  הלהלכתי לי בין הזכרים שם, ניסיתי לפתותם שייתנו לי להשתמש להם באסלה, או לפחות שיתנו עימי אוהבים, אבל גם זה לא הלך. הציצים שלי לא מספיק מפתים, כך מתברר.

אני ודודה שלי מצאנו לנו שיח קוצנים גדול. תחושת הבושה והתנכיות שגערה בי באותה שנייה מסריחה, הזכירה לי למה אני רוצה יותר ויותר להתאסלם.  אני יכולה להשבע, שבשנייה שפשטתי את מכנסיי, עבר בסביבה, לא אחר מאשר אוטו גלידה.  כמו שמוזכר להנ"ל, היו שם כמעט כולם ערבים, והגברים-המוסלמים, לא זכו להכיר אישה מלבד הכונפה השעירה שלהם [אני לא עושה הכללות, יש כאלה שגם עושות שפם].

היו עוד כמה דברים, אבל אני נשבעת שאין לי כוח לכתוב יותר, יא כלבים!

כך תרמיל, כך מקל,

ובואו נעוף מארץ ישראל!

אוי, טבע!!