הכניסה אל האושר

אתמול מצאתי את עצמי במצב שניסיתי, ניסיתי לבכות- לא הצלחתי.

כנראה ידעתי שהדברים שדיכאו אותי לא היו חשובים, ושלא שווה לבכות בגללם, אבל הם דיכאו אותי ברמה,

שהרגשתי כ"כ לבד עד כדי כך שאפילו שניסיתי למצוא מפלט אצל המשפחה- רבתי גם איתם.

אנשים מאכזבים אותי, אנשים עוזבים, אנשים אנטיפתיים, אנשים חושבים רק על עצמם, אנשים עצבניי, אנשים צבועים,

והקטע שגם אני כזו.

שלא לדבר שחלמתי שגם נאצים רודפים אחרי, זה היה הכי, כי מסתבר שגם בחלום ניסיתי לבכות, בכוח, אבל גם לא הצלחתי. כמו שאני מכירה את עצמי, השמעתי קולות מוזרים מתוך שינה, מה שבטח גרם להתקהלות של כלבי הרחוב מתחת לביתנו,

עקב כלבה מיוחמת, שמשמיעה קולות מגרי- כלבים. דיכאון.

במופע לגיטרה:

כנראה לא כתבתי על זה, מכיוון שרמות ההדחקה העצומות שהיו בי, חזרו אליי כמו בומרנג, שהכה בי כמו ילדי כיתתי, כשאני נכנסת דרך שערי בית הספר.

רותם ומיכל- אני נורא מודה לכן שליוותן אותי לשם, ומצטערת שהכרחתי אותכן להשאר.

שהגענו לשם, ראיתי ילד בונבוניירה בלונדיני, שבפעם הראשונה שזכיתי לראות את זיו פניו, קרנתי מאושר כאילו זה עתה פטרו אותי מקילוח אחותי הקטנה. הוא היה כ"כ יפה, עד כדי כך שזה הצריך נישוק, חיבוק, או אנוס קבוצתי- מה שיותר הגיוני.

במקום "מפגש מוזיקלי", היו צריכים לקרוא לזה "בחזרה לגטו", מכייוון שהמקום הקטנטן הזה הזכיר לי את גודל השירותים שלנו , והשכל של עדנה. ממש קטן.

הכניסו שם את כל המי ומי, שכללו זוג הורים מלווה, אך אצלי באה חבילה משפחתית מאוד מצומצמת, שגרמה להרגיש כאילו אנחנו במימונה:

אני, אמא, סבתא, אורית, הדס, מאי, רותם, מיכל. ואת ה~אווירה~, שאנחנו בתור ישראלים גאים, באנו למופע ראווה, אומנותי וכמובן תרבותי שכולל קונצרט של הסולן זזי-הפדופיל שדומה לבני סלע, וילדי המתנס המוגבלים.

בזמן שנכנסנו לשם, הרגשתי כאילו עוד שנייה אני הולכת להתעלף. המורה שלי השאיר אותי מיותמת מביטחון עצמי, והלך להתרערע לו במקום חשוך ואפל, הגיהנום אני מקווה. הלחץ שהרגשתי וחוסר הידיעה מתי אני מופיעה, גרמו לכך שהוורידים שלי התרחבו עד כדי כך, שמתיי שהזמינו אותי לבמה, אמרו : "קבלו את 'עגבנייה' ".

כשהלכתי אל ה"במה", התיישבתי כמה שיותר רחוק מהקהל. אך המורה הזר שאיני מכירה, דווקא אמר לי שאתקרב, כדי שכולם יוכלו לראותי. "לא, גם מאחורה זה בסדר!" ניסיתי להתגונן, אך הוא הכה בי עם הגיטרה, מה שעיצב לי את המוח.

בזמן הנגינה, הוא ניגן ממש לא טוב. ברמה כזאת, אני נחשבת ג'ימי הנדריקס של המרכז הקהילתי.

אני כמובן הייתי מעולפת בנפש, והסתכלתי כל הזמן על הגיטרה. אני חושבת שהייתי גמישה בצורה יוצאת דופן, עד כדי כך שהראש הגיע עד לרגליים מרוב בושה. יש אנשים שיאמרו שנראתי כמו בת-יענה. נו, זה עדיף על בת-זונה.

בסופו של המופע, הריעו לי כמובן כפיים, אחרי שראו את פניי, והרגישו חמלה מסויימת, ורחמים מצד אחר.

סבתא תהיה מטאפורית במיוחד, ותגדיר אותי : "מלבנה כסיד, הפכת לאדומה כצנונית."

הכי נהנתה בת דודתי מאי, שכאשר התחלתי לנגן היא צעקה "הבייתה! הבייתה!" כבר בכיל כזה מפתחים כבוד עצמי?

הפרצוף שלי בתור תינוקת שאני רואה את העתיד הצופה לי...

חשוב:

גיליתי שיר מדהים שנקרא "FREEDOM" של גו'רג מייקל (GEORGE MICHEL), שיר מדהים, שתוכנו חשוב ביותר, מה שאומר שהוא לא שייך אליה, והיא לא שייכת אליו. הוא שייך אליי!

בקליפ מופיעים מספר גברברים מסוקסים במיוחד, שלשמם אני בעצם נצפתי בקליפ. התרחישים:

בשביל התמונות התעוותניות הללו, הייתי מוצרכת לצפות בקליפ 20 פעם, כי הגברברים הופיעו לזמן מוגסל בלבד, מה שאמר שבכל הקליפ הופיעו בנות חצי ערומות.

נו באמת, כדי לראות בנות ערומות עם ציצים, אני פשוט יכולה להוריד חולצה, ולהיות עם דימיון נורא מפותח.

בסוף אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה כי אף אחד גם ככה לא קורא.

אלך להכין לי שניצל טבעול ולטבוע בים של פסוקים. ביי.