הכניסה אל האושר

תחשבי על זה שאם את לא רוצה לעשות פאדיחות תצתרכי ללכת עם חיתול, וזה כמו להסתובב עם מגן תחתון כל חייך...
מתוך: תגובה למטה

היום לא יהיה פוסט שמתיימר להיות מצחיק כי יש לי נושא נורא נורא חשוב לדבר עליו.....

ההפרעות-האכילה-לשעבר-שלי:

הפרעות אכילה:

בערך מגיל 11 וחצי עד 12 סבלתי מהפרעות אכילה. כן, זה גיל נורא נורא מוקדם בשביל החרא הזה, אז כמה שזה ישמע לא אמין, לא עשיתי את זה מתוך כוונה לא לאכול, עשיתי את זה מחוסר חשק והרגל.

זה התחיל שפעם אחת הייתי חולה, וכמו שאתם יודעים שחולים-לא אוכלים.

שנגמרה המחלה (שהייתה בערך וירוס לשלושה ימים), עדיין לא היה לי תיאבון וניצלתי את זה.

זה ישמע מפחיד, אבל ירדתי בערך איזה 10 קילו, ושקלתי 39, על כמעט מטר חמישים, אחרי ששקלתי איזה 50, שזה בערך כמו שאני שוקלת עכשיו. הייתי ילדה נורא מפותחת, ואפילו קיבלתי מחזור בגיל 10 וחצי (מה שעצר לי את הגובה בגיל מוקדם), והיו לי חזה די גדול. מאז שהיו לי ההפרעות הכל נעלם, ונראיתי שחיפה. אני לא הייתי אוכלת כמעט כלום.

הייתי יכולה לחיות 6 שעות בלי אוכל רצוף, אם הייתי אוכלת לא הייתי גומרת, ובכללי לא הייתי רעבה.

יותר גרוע מהעיניין הזה, היה את העיניין המשפחתי.

זה היה הגיל הכי קשה לי, מכיוון שהמשפחה לא עזרה לי, להיפך- היא גרמה לי להרגיש כמו חולת נפש משוגעת.

אמא שלי הייתה צורחת עליי ברמות, וכל פעם שהיה הזמן לאכול הייתי פוחדת שמה היא שוב תצרח עליי, או שתגרום לי להרגיש חרא ולפחד ממנה פחד מוות. הייתי ילדה שנורא אהבה את אמא שלה והייתה מחבקת אותה כל הזמן, בתקופה הזאת חילחלה לי שנאה עצומה, וכעסתי עלייה.

שהייתי הולכת אל אבא שלי לא היה יותר טוב. הוא היה צועק עליי בחוץ כדי שאף אחד לכאורה לא ישמע שאני רזה מידי, ושאני בקרוב עוד אמות. הוא היה צורח, והיה טוען שאני מסתירה את הגוף שלי כדי שלא יפחד (מה שנכון, הייתי הולכת עם בגדים נורא רחבים אז), ושלא יביא אותי יותר לקיבוץ אם לא אתעשת על עצמי.

אמא שלי הייתה צורחת עליי שאני הורסת לה את החיים, ושאעבור אל הקיבוץ של אבא. כך שאף אחד לא ממש רצה אותי...

יום אחד, היה היום הכי גרוע בחיי. הלכנו להשקל, מה שאמא שלי עשתה בפתאומיות כי אמרה שהיא מקפיצה אותי אל בית הספר ונסענו אל המוקד, ואז אחרי חודשיים כמעט אראה שעליתי רק 2 קילו. שקלתי נורא נורא מעט יחסית לגוף הקודם, והלכנו הבייתה,

שם היא דאגה לפשוט לי את החולצה, והובילה אותי אל המראה. היא התחילה לרדת עליי, ולגוע לי בבטן, ולאמר לי כמה מכוערת אני נראית. היא צרחה כמו שהשכונה לא שמעה מעולם, ואני התייפחתי מהעלבון, ומעוצמת העלבות שלה.

היא דחפה אותי קלות על הארון, וצעקה לי אם אני חושבת שזה יפה. "לא!" אני עניתי לה, ובכיתי על המיטה.

היא הודיעה חד משמעית שאנחנו נוסעות לאישפוז, וכמעט שהכינה תיק. היא אפילו התקשרה לאבא שלי שזה היה בכלל משהו מיוחד.  אני התחננתי לפניה שלא תעשה את זה, ושאני אתחיל לאכול נורמאלי (מה שאמרתי מלא פעמים לפני כן).

אני לא זוכרת מה קרה אז, אבל היא לא לקחה אותי בסופו של דבר...

הרגשתי רע, היה לי מועקה חזקה, ולא הייתה לי תמיכה מחברות בכלל. בספק אם היו, כי אחת פחדה להתקרב אליי כי חשבה שאני הולכת למות, ואחת סתם לא הייתה כ"כ קרובה (היום היא החברה הכי שלי), והיו ימים בבית הספר שהייתי מסתגרת בשירותים ומשוחחת עם אמא שלי בשקט-בשקט, כי פלאפונים היואסורים ואז היו בכלל הפלאפונים הגדולים המכוערים והשחורים האלה ומי שהיה לו היומחרימים לו. לפני שיעורי ספורט הרגשתי לחץ ענקי ולפעמים הייתי גם מקיאה (לא מרצוני), פשוט הלחץ הרג אותי. אבל זה קשור למשהו אחר ובכלל כיתה ו', הייתה התקופה הכי מכוערת בחיים שלי ולא בא לי לדבר עלייה...

ההחלמה:

כמו שאמרתי לא הייתי אנורקסית, אבל גם לא הייתי לא. אני לא יודעת איזה תהליך עברתי, אבל לאט לאט הייתי יותר ויותר טוב וחזר לי התיאבון. באיזה שהוא שלב נראיתי בריאה יותר.

לא הייתי רוצה לחזור לתקופה הזאת בחיים שלי, ויש לי הרבה סיפורים עלייה, ואני בנאדם אחר כבר כמה שנים טובות מאז שעברתי בית ספר.

כתבתי על זה כי אני רואה מלא בנות עם הפרעות לא רק מישרא. זה קיים, ואצלי זה לא היה מכוון בכלל, לא ידעתי שאני  שמנה.

לפני ההפרעות:

ב-הפרעות (מכוער ומפחיד בעליל!!)

אז ככה,

אני לא ממליצה לאף אחת להכנס לזה, ואם זה כמו במקרה שלי- לא בכוונה, תמיד לדאוג שיהיה משהו אחד טוב שידע, ושיעזור. לי זה עלה בכך שלא גבהתי הרבה, הפסקתי לקבל מחזור חצישנה (הוא חזר), כמעט הפסדתי חיים נורמאליים, ואת תקופת הבת מצווה ביליתי בבכי.

עבר המון זמן, ותודה תודה רבה שאני כבר בסדר.