היום הלכתי לדיזינגוף במטרה לראות סרט עם ד'.
לא שדכניי הנהדרים, לא הלכתי עם דניאל סלומון, ולא, לא הלכתי עם דניאל רדקליף, ולא לא הלכתי עם דימות העולם מישרא בלוג.
למען האמת, ד' בכלל נקבה. למען האמת, מזמן לא הלכתי עם זכר לסרט. למען האמת, הכי רחוק שהגעתי בזמן האחרון עם גבר, היה שהשומר הרוסי בדק אותי לראות אם הסתרתי הירואין בתחת. פעם גם הייתי אומרת לאנשים "אוי, שכחתי את האקדח! בתיק" וחשבתי שזה עוד מצחיק. אחר כך אני מתפלאה שחושבים שאני על הירואינים. (חבילות קטנות של הירואין, משהו בנזונה~!~)
טל מוזרי כזה פחדן.
מהמעט שיצא לי לראות ערוץ הילדים היום (אני חולה, מיוזעת וחרמנית. איני יודעת מה אני עושה~!) יצא לי לראות אותו נכנס ל"חדר החושך", ששם מסתירים כל מיני חיות מוזרות וצריך להכניס ידיים ולממש לראות מה זה.
הוא התחיל לצרוח בהיסטריה, "אימא'לה! אימא'לה!" וקיפץ לו בחוסר אונים על עקביו. אני נשבעת, במוסרי הזה אין שום טיפת גבריות חוץ משערות הגוף שלו.
מסקנה: טל מוסרי כונפה.
***עדכון ישן נושן:
היום ראיתי כוסימועים. אם קשה לכם להבין על מה אני מדברת, אני מדברת על אלו שמתנחלים בחנות "תומר" שבדיזינגוף, יושבים על הריצפה מחוסרי חיים ומצתלמים מלמעלה.
עקב צפייה מחוסרת מהות, הבנתי שהילדים האלה בוחרים חברים,לפי יכולת הצילום שלהם.
זאת אומרת, שככל שאתה יודע יותר למצוא את הקומפוזיציה שתגרום לפוני שלך להיראות יותר ארוך, לניטיך יותר מבריקים, וחייך יותר שחורים , ככה הסיכויים שלך להיות אחד משלהם.
מצ'עבם לי.
אני לבד
אני בליינית
אלוהים יהלל את השדיים, ויחלק לי גם.
איני שיטחית.
בזמן האחרון אתם מקבלים רושם מוטעה עליי שאני שיטחית . זה לא נכון!!! מדאיגים אותי הרבה דברים:
מדאיג אותי הרעב באפריקה
מדאיג אותי המצב הכלכלי
מדאיג אותי החטופים השבויים
מדאיג אותי החור באוזון,
מדאיג אותי שאין לי חבר.
אז בני ישרא הנכבדים, אם אתם נראים ככה , או ככה , אתם מוזמנים לבצע בי את זממכם.
אלא אם אתם נראים ככה, או ככה, אתם מוזמנים להוציא לי שחורים מהשפה, ולעשות לי מפשעה.
מרחק נגיעה נגמר, ואיתו גם הקץ לחיי. כמו שאתם יודעים רוח'ה-פלוצל'ה התחתנה עם חוזר בתשובה, והוא עמד בצד, עצוב ובדד:
ס': "שיר, אל תבכי זה רק סדרה!"
אני:"מי בוכה בגלל הסידרה?? הנרי דוד הסתפר!"
אני גדולה בתורה וקטנה בקוראן.
גם דודה שלי אוהבת את הממתק הרוסי, וביחד אנו מברכות את העליה, שהביאה איתה שלל כוסונים הורסים בלונדינים סולדי אף.
שפירסמו את תמונתו מדגמן בעיתון, שתינו רבנו עליו כחתולות מיוחמות, ואני בטוחה שזה היה מחזה משעשע לכל המשפחה, בייחוד לבעלה.
אצל סבא רבא שלי גילו סרטן בלבלב. זה גידול גדול שמתפשט לאט למוח. הם נותנים לו חצי שנה לחיות, ופחות.
אין לי מה להגיד.
אין לי מה לכתוב לכם, יומן שמיומן, אני כותבת בשביל הספורט בהקלדה לאצבעות. במקום שאתמיד בלהכניס את התחת למכנס, אני מתמידה בלהכניס את האצבע לטבעת. (אלוהים, זה נשמע כמו חוקן.)
זהו, תתמידו באכילת מצות, ושיהיה לכם יציאות מחורבנות.
אני אוהבת אותכם את חיי, ותהיו חבריי לנצח נצחים עד שימאס לי מכם ואזרוקכם לכלבים.
יומנעים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
