הכניסה אל האושר

יוני חברס, יוני

בזמן האחרון מלא אנשים פשוט מתקשרים אליי כדי להוציא/למשוך/לסחוט ממני כמנדרינה את מיצי הסודות והמצברוח שלי.

למשל אתמול, התקשר אבי שיבורך לשנים רבות בקיבוץ ושישמור על שפיותו כל עוד היא יציבה, התחיל לפטפט איתי על דברים של טוב ורע, תלמיד ומורה, מיוחד וכשורה. אני באמת מעריכה את זה שהוא מנסה להתקרב אליי ומתחיל לדבר איתי עד כמה קשה קשה להיות נער, ועד כמה זה נורא נורא, אבל אני בבה-לובה לא באה בבה-לובה ולא רוצה לשמוע יותר בחיים שלי!

ואתמול כשהלכתי לסבתי על מנת לסחוט ממנה מנת תירס, ניסתה החמודה הקטנה לדבר איתי. וכנראה רק בגלל זה שהיא חושבת ששיתפתי אותה, נתנה לי 50 ש"ח ושלום על ישראל.

אבל באמת, אני מעריכה שאנשים מנסים לדבר איתי ואני מצטערת אם נעלבים שאני לא משתפת ולא אומרת כלום, אבל באמת, אין עם מי לדבר. בבלוג אני לא אפרסם מחצית או אפילו רבע ממה שיש לי, כי זה לא המקום, ואני יודעת שכמות הקוראים פה קטנה כמידת חזייתי, אבל באמת כאן זה לא המקום.

זה מסתכל לחשוב שאתה יכול להתחרפן עם הבעיות שלך אבל לא יהיה לך עם מי לדבר. אפשר להשתגע ולהרגיש הכי רע בעולם, אין עם מי לדבר, אתה לבד, ותחושת בדידות ענקית נוחתת עליך. אתה מת לראות אנשים מסויימים, אבל לא יוצא באותו הרגע אם בכלל. אפשר להגיד "אתה יכול לדבר איתי חופשי", אבל דוגרי, עד לכמה לאנשים יש זין להקשיב לאנשים אחרים?

זה רק עיניין של זמן עד שלאנשים יימאס מהבכיינות הזאת  ותהפוך ל"זאב זאב" בעינהם.

ובגלל זה אני בוחרת בדרך של ההפנמה- עד כמה באמת אני מספרת דברים אישיים לאנשים? כמה באמת אני מרשה לעצמי לבכות בלי להתבייש בעצמיו להרגיש פטתית וילדותית? עד כמה באמת אני מרגישה שלבכות זה משחרר ועוזר, ולהפסיק  לבקש סליחה ממי שמדבר איתי באותו רגע, כי אני מרגישה רק נטל עליו?

אני יכולה להיות דרמה-קווין ולעשות עיניין מכלום, אתם יכולים להגיד "זה יעבור", אבל אני יודעת שזה יעבור, אני יודעת שיהיה בסדר, אבל אני רוצה כאן ועכשיו שאני אשמח ואוכל להגיד בלב שלם "טוב לי!"