הכניסה אל האושר

פוני

נמאס לי מהפנים שצריך לעשות לפוני.

זה שורף לי, המצח שלי רותח, המוח שלי מתבשל, ומכאן חוזרים למסקנה הידועה לשמצה-

אני לוהטת

אמא שלי טסה לה לארץ האגדות שקוראים לה "מחוץ לישראל".

התכנונים המקוריים זה לעשות מעשי קונדס מתחת לשמיכה להשתכר ולעשות דברים שילדים בגילי כבר עייפו מהם.

אח אחוח שכחוחתי, וצריך לעשות רושם ראשונה למצורעים שייכנסו דרך דלת חדרי.

ברגעים אלו ממש, אני יכולה לשבת על היבלת הענקית שעתידה לצמוח מרוב ניקיון.

אז מה אם אני רומנייה,

אז מה אם אני נראית רוסייה,

אז מה אם לשטוף כלים בשבילי זה כמו לעשות תורנות בתור הניאגרה,

לא מגיע לי יחס כזה!

אני נסיכה! אני נסיכה! אני נסיכה בת יחידה למחצה, עברו עליי ימים קשים, וצריך לנקות בשבילי! למה אני דווקא למה???

אני מסריחה מניקיון, הפוני שלי מתולתל ועם פן אני נראיס כמו אלביס. בחיי.  

עיצות שימושיות למה לא לעשות בספונג'ה ודוגמא אישית:

• תמידתמידתמיד תדאגו שיהיה לכם חבר לא חשוב כדי שתוכלו לצרוח אליו לתוך השפורפרת מעצבים.
• תמידתמידתמיד עשו זאת רק אם אתם באמת צריכים. אני עשיתי את זה כי אני מפגרת, אבל סביר להניח שגם אתם אם אתם קוראים את זה.
• תמידתמידתמיד תדאגו שאף אחד לא יראה שאתם שופכים את כל המיים לחדר מדרגות, כי אז כמוני תצטרכו לנקות מקומה שלישית עד קומה תחתונה כולל פנלים, זה לא נעים, גם ככה אני זורקת שם מסטיקים וג'וקים מתים.
• תמידתמידתמיד תדאגו לעשות זאת עם כפכפים/נעלי ביית נוחות. אלא אם כן אתם רוצים לדדות כמוני על יבלת ענקית ברגל שמאל ולהראות כמו מר נחום-תקום רק שאני רק שוכבת. במלוא מובן המילה.
• תמידתמידתמיד תשטפו את הרגליים/כפכפים/נעלי ביית כאשר אתם מנקים. אני הייתי צריכה להסתובב סביבי סוב וסוב ולנחש מי משאיר לי סימני כפות רגליים. מילה לשכנה: החלמה מהירה.
• תמידתמידתמיד זכרו לשים עטבי כביסה כאשר אתם תולים את המתלית להתייבשות. עכשיו גם לה אני צריכה לעשות ספונג'ה.
• תמידתמידתמיד דאגו להרביץ לכאלה שנכנסים לביית עם נעליים על מנת למנוע ניקוי חוזר. לי זה עלה בחברים, אבל הבית שלי נקי מאין כמוהו.
• תמידתמידתמיד נצלו את הספונג'ה בתור פעילות ספורטיבית. נסו לפתח כמה שיותר את שרירי החזה וזהו בעצם. זה לא עוזר, פשוט לכו עם פוש אפ ודמיינו שזה יעיל. זתומרת, לכונה.

שכחו מזה, אני לא מכניסה לפה אף אחד. סרט גריז כבר אין לי, פיצה אסור להזמין כי ד' שומרת, וכל מה שנשאר לי זה עוף בסיצ'ואן. אנסה לצלם במצלמה אמיתית ולקמבן הוכחות.

נ.ב:

אני חוששת שאבוא למפגש הבא, ואני נורא רוצה להפגין נוכחות מכיוון שאהיה עם נזם. אכן, אני אהיה ההר עם הפסל על הפרצוף. היידד לי!

זה מה שקורה אם מודדים משהו אצל סבתא:

אני: "סבתא איך המשקפיים האלה? מתאימות לי?"

סבתא: "מאוד! שתדעי לך, זאת החברה הכי טובה שיש! אין טובות ממנה!"

אני: "את בכלל יודעת איזו חברה זאת? לא רשום כאן כלום"

סבתא: "לא, אבל מישהי שכחה את זה אצלי בחנות, זה חייב להיות טוב.."

אנוכית .

                                 מה שקורה עם כמה חברות, בית ריק, וחוסר מודעות עצמית,

הצצה בלעדית אישית ומסוקרת על האירועים:

(ברור שהם שלי, קניתי ב"אינטימה"!)