הכניסה אל האושר

ואוו כמה זמן לא כתבתי... איזה כייף לכם, הא?

בימים האחרונים אני יותר פעילה מארגון החמאס.

הימים האחרונים גרמו לי להבין, שלא משנה כמה שאני אהיה שמחה, תמיד משהו ימות לי בדרך.

זה התחיל כבר משבוע שעבר, שהחילוף חומרים שלי קרס לגמרי. זה המשיך במחזור שהחליט להעלם, ונגמר בסבא רבא, שהלך לנו.

גם פגישות רבות ומרובות בקרב בני המשפחה גרמו לי להבין שהגוף שלי לא פרופורציונלי, הפנים קצת מוזרות, ושאם אני אוריד יותר מידי את המשקפיים יעלה לי המספר.

בכללי אני מקבלת הרבה מחמאות בזמן האחרון. כנראה המסיכה שלי ממש הולמת.

אבל לא, ברצינות, מאז שיש לי פוני ונזם חדש, אנשים פשוט אוהבים להיות בקרבתי. כן כן, תשאלו את העובד כביש הנחמד שהציע לי שהוא ירים אותי כדי שאני אעבור צד, את השחום עור מהסנטר שמשך לי ברגל ועשה לי עיניים, את הילד הנחמד שרצה לבוא ליד אליהו בעודו נותן לי אגרופים כששמע את מס' האייקיו שלי (78, 45, 120, אותו דבר..),

 ואת החמוד שעשה לי שק קמח בים. והכל בשבוע אחד.

בקשר לשק קמח, אני לא בטוחה...

ביום שבת האחרון הייתי עם בני אנוש בים. מה אני אומרת בני אנוש? כמה ילדים שלא שמו עליי ופראיירית שטחנתי לה על משאבת הלב שאם תעזוב אותי אני אשרוף לה את השביל בראש.

נכנסו כולנו עם הבגדים אל תוך הים הסוער והגועש! אך אבוי! נסחפנו!

אני שאני ממש אני אניאניאני פחדנית, התחלתי לקפץ על הגלים שהתנפצו על ראשי וצעקתי שאני רוצה לחזור, התיקים ללא השגחה, המכנס שלי יורד , אני מבייצת וצריכה לעשות תשליך. לא עבד.

נכנוס נכנסתי עם החברותא אל תוכה הימה ועשיתי כאילו אני נהנית. משמע: פתחתי רגליים וניסיתי לעלות על הכתפיים של חברותיי על מנת להשתתף ב"קרב תרנגולים"! (ככה קוראים לזה היום, מסתבר..)

 אך לירכיים שלי יש אישיות גדולה (תרתי משמע) והן החליטו להחליק ולגרום לי לעמוד שדרה רעוע. שבור. מרוסק. אייה.

בשלב שבו בן האנוש הגדול שבחבורה צעק שאנחנו ניסחף, ונמות(![אבוי{!}]) התחלתי להכנס להסטריה ולזעוק שחרית-ערבית לכל עבר.

"בחייאת, בוא תעזור לי!" צעקתי לס' האנטי-פנטיי החמוד עם ריבועים בבטן וציצים (רגע לעצמי) בעצבים עד שהוא התקרב ועזר לי לשחות אל היבשה. על מי אני עובדת? שק קמח הוא עשה לי! וזה לא כולל הקטע שהוא הכריח אותי לעלות לו על הכתפיים. בחלק הזה הוא חטף כיפכוף בגב עם הברך שלי וביצענו את הדרך ליבשה בנחת.

זה היה הדבר הכי מביך בעולם. העדפתי לטבוע באשליה שאני רזה מלהשאר בחיים שמוכח שאני פרה.

שהגענו הוא הוריד אותי בדרך רומנטית של השלכה אגרסיבית אל המיים ושוב הייתי מובכת ושוב הייתי משותקת . במקום להגיד לו תודה שהציל את חיי הודתי לו שהוא לא תובע לי תאמ-אמא על גב שבור, עוגמת נפש, והעברה חדה ומקוטבת אל "הצד השני של הכביש".

השבוע קרו עוד הרבה דברים רבים ומרובים, בינהם מופע תרבות שבלטתי הכי מבין הקהל בשל הערתי הנבונה "פאק, הזמר כזה הומו"; "כולם נראים כאילו דחפו להם טמפון בתחת"; "אמא, תראי איזה ציצים קטנים הורשת לי". בהחלט שבוע מרתק, אני שמחה שהיה לי את הכבוד לעבור אותו על הצד הטוב ביותר, ואמא- לא מעירים מישהו בבוקר בצעקות של "שיר קומי מהר, סבא מת עוד כמה שעות!!!".

פאק יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב, אבל אני לא אכתוב כי אף אחד לא יקרא, ירד לי הדימוי העצמי ואני אעשה החלקה לפוני ואחתוך.

את המלפפון המגעיל שיש לנו. פאק הוא כזה חסר טעם ומגעיל. פאק. מגעיל. פאק.

אז יש אנשים שככה זתא הדרך הכי טובה שלהם להתמודד אחרי שכל היום בכו. תהרגו אותי.

יהיה זכרו ברוך.

But I won't cry for yesterday 

blablabla....

tanananana...

I will learn to survive!!!!

(hazak veamaz!)