הכניסה אל האושר

שאלה היפותטית:

נכון שאתם עדיים תאהבו אותי אפילו אם יהיו לי מלא מלא שחורים על האף? כאילו... ממש כמו זברה מנומרת? נכון שעדיין תאהבו אותי? כאילו... לא תגידו "נדבר אחר כך" ותחסמו אותי? נכון? נכון? תודה.

אבא שלי אוהב אותי. הידד! ועוד חשבתי שהוא נוטר לי טינה על המזונות ועל זה שבגללי יש לו עדיין קשר עם הגרושה המטורפת שלו (שאני יכולה לכעוס עליו באותה מידה, מה הוא הפרה אותה, גם ככה אני יוצאת חלציו, בושה וחרפה), אבל מסתבר שהוא באמת אוהב אותי. הוא אפילו קנה לי כבל USB מיוחד שאני אטעין את  הmp4 כמו בן אנוש ולא עם הכבל של המצלמה. וגם זה ב~כוח המחשבה~.

הוא גם מצחיק אותי. הוא אף פעם לא הצחיק אותי. הוא רק מצחיק אותי כשהוא צוחק מזה שאחותי זורקת אבוקדו על הקיר בזמן  שאמא שלה צועקת לה: "ליאור! לא! לא ליאור! לא!".

אז הרגשתי נורא פתוחה איתו.

שאלתי אותו (בהיפותטיות כמובן) מה הוא חושב על זה שאני אשים נזם חישוק.

הוא לקח גרזן ואמר בחמימות "אני אוריד לך ת'ראש". טוב שלא אמרתי לו שאני רוצה לעשות עגיל בפופיק הוא היה מוריד לי ת'בטן. או שאני רוצה לעשות עגיל בבוהן הוא היה מוריד לי ת'רגל. טוב שלא אמרתי לו שאני רוצה לעשות עגיל בפיטמה הוא היה מוריד לי ת'ציצי.

אבל זה יעבור לי ברגע שאנשים ישימו לב שיש לי נזם. אני אתחיל להסתובב עם שלט "תראו מה יש לי על האף!" למרות שזה ממש יהיה מוזר מכיוון שהאף זה הדבר הראשון שרואים אצלי. זה כאילו שהגוף שלי מורכב משני דברים עיקריים: אף ותחת. אף עם תחת, תחת עם אף. תחת תחת אף. תחף.

אחיימשילי

רעים לא מתחשבים ולא תומכים מבחינה פיזית ונפשית. יום שישי שיחקתי איתם על הטרמפולינה (לא מרצוני חלילה). ברוב תמימותי חשבתי שמותר לי לשכב קצת להרגע על הטרמפולינה בזמן שאחי עלה לי על הבטן ואחותי באה גם, שניהם החלו לקפוץ לי .

"קומווו!!!!!!"

"לא!!! שיר תשכבי!!!"

"לא רוצה לשכב!!!!!!!"

*עולה לי על הכתפיים*

"עמית! רד ממני!!!"

"לא רוצה!"

"אהאהה עמית!!!!"

*נופלת אחורה*

"ליאור תקפצי עלייה!!!!"

*מחזיק אותי ברגליו כדי שלא אקום*

"תעזבו אותיי!!!!"

*ליאור קופצת*

הכל היה רגוע עד שליאור נתנה בעיטה לאף של עמית. היא עיקמה אותו לגמרי, אבל לפחות עכשיו רואים שאנחנו אחים.

 אוף. אני מרגישה באסה באוויר. ואין לי כוח שאנשים שוב יחשבו שאני בדיכאון. וקשה לי לדבר עם אנשים בזמן האחרון אין לי משהו חכם או סקסי להגיד. ואני רוצה לרשום יותר בפתיחות אך איני יכולה. אז נעבוד לפי שיטת הכינויים:

לכל אדם שאיני יכולה לדבר עליו בלי אוזניים לכותל, יש כינוי. לדוגמא:

וולדמורט=לילד שאהבתי בכיתה ז', מכוערת/כונפה= לכונפה המכוערת של השכבה, גורילה=למשיהי שהיא גורילה, ואמא=למכשפה הרעה שגרה איתי.

אז לאדם הזה אני אדביק את הכינוי "דמבו". הכינוי הזה ניתן לו באופן אקראי במיוחד בזמן ששרתי עליו שיר שבאחת מהשורות מופיע המשפט "פיל חסר אגן". וגם כי הוא "דמבל". ו"מדמבודם".

אז דמבו טיפוס רע ואכזר. אני לא יכולה איתו יותר אני מתחרפנת. אבל הוא חמוד לפעמים והוא עושה לי נעים. ותיאורטית אסור לי לדבר איתו כי אז אמא תצלה אותי.  

דרוש:

גבר חסון חתיך ומושך למריטת גבות.

רצוי: רך ענוג וענו.

למי יש כובע מגניב ביותר?? למי??? אה, הא??? למי?? למי כוסאומוק, למיי?????!!!?

אוקיי אני גאון. 

 עריכה:

ד2:"ד', איך את קוראת לציצים שלך?"

ד1:"צילי וגילי"

ד2:"ואת שיר, איך את קוראת לשלך?"

ש':"ימין ושמאל"

דודי שלי היית גדולה היום עם ההרכב, עלית והרגשתי איך ליבי פורץ דרך עורי ונשמתי חרדה לבאות. היית מקסימה אני אוהבת אותך! (לא שאת תקראי כן? אז למה אני ממשיכה לדבר. לא יודעת. וואו זה נחמד. כן זה נחמד. טוב זה פאטת)

 [פראיירים אני נראית כמו זמרת? אני ??? הכי קרוב לשירה אצלי זה צווחות מניתוח אפנדיצית, עשו טובה]

עריכה 2:

שוחי נהנתי מאוד אצלך מאידך ואני יודעת איפה את גרה אני לא אהסס. ונורא היה נחמד שאחיך חשב שהחצ'קון שלי זה עגיל, אני אוכל צ'יפס ופירסינגים פשוט יצמחו לי על הפרצוף ולא כרוך בכך שום כאב.