הכניסה אל האושר

"יש לי ביקיני, חוטיני

בלילה לובשת מיני

שיואו איזה חום אני צריכה חמצן

לצבוע לבלונדיני

תעשה לי פוו

אני צריכה אוויר

נו בוא לשירותים ניתן אחד מהיר"

אחד השירים שעושים לי אשכרה משהו בלב. בין אם זה תחושה חמימה או ייאוש אטומי.

אני חושבת שהוכחתי את הטענה שבשביל להצליח בתחום הספרות צריך להיות פקה-פקה ובעל לקסיקון יותר מורחב מ"עזבה אותי הזונה", ו"תני, תני, תני לי חתימה~אהא~אההא"

אבל יש אנשים שיודעים באמת ובתמים לכתוב. נכון שוחי?

אהבה ע"פ 'ויקיפדיה': "אהבה היא קבוצת הרגשות והחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה ו/או אחדות עמוקה כלפי אדם אחר, או לבעל-חיים, או לחפץ כלשהו."

אהבה ע"פ שיר: "תחושת צורך עז למזמוז 24/7"

בזמן האחרון כל חבריי ידידיי מכרי  שונאיי מקלליי מרביציי הורגיי משחיטיי גורסיי ואמא פעילים מבחינה זוגית, מצאו לעצמם מישהו להתרערע איתם מבחינה מינית נפשית ומיטתית.

לעיתים קרובות אני תופסת עצמי בשיחת טלפון מעבירה חוויות עם עמיתיי בנוגע אל האושר החדש בחיים שלהם. הם נשמעים כה שמחים מאושרים ססגוניים... לפעמים בא לי לתת להם סטירה ולצעוק עליהם שהם לא על טריפ. קלמטה! בסטה! נו פוואדו מאס! קיירו טאמ ביין L

אני באמת שמחה לשמוע אותם כ"כ מאושרים ושמחים, אבל זה דיי קשה כשאת רווקה זקנה מסכנה שופעת 1.76 על 43 קילו... זה קשה, תקשיבו...

אבל חוץ מזה שבא לי לדחוף להם קישון לרקטום לכרוך סביב אצבעותיהם חוט טייל ולהכניס לנחיר אני באמת שמחה בשבילהם. הלוואי עליי. טפוטפוטפו. חמסהחמסה. פונימסודר-שחורלעיניים.

ערסים יקרים,

אם עוד פעם אחת תעזו להתקרב מילילילילימטר מהבית שלי תשבו בחברותא הזוועתית שלכם ותצעקו לי שאחייך, אני נשבעת שאכרוך את הגורמטים סביב האשכים המיניטוריים שלכם ותסורסו.

זה לא הולך ככה.

תודה.

לא כייף לי לכתוב לאלאלא כייף. אין לי על מה. אם יהיה לי על מה כמו שיש לי אני גם לא אכתוב ואומר שאין לי על מה לכתוב כמו שאני כותבת עכשיו. דווקא די פעיל לי מבחינה טלפונית-סלולרית. אתם יכולים לשאול את הראש החדש שיוצא לי מהפופיק. שובב שכזה, לא יוצא מהחולצה. מה הוא מוצא שם אני לא יודעת. זה כאילו צמח לי אח קטן מחוץ לבטן. אחחח אנחנו משפחה מיוחדת אנחנו, אנחנו משו, אנחנו חסרי גבולות, אנחנו מטרידנים, מקומנו בבית כלא. אחחחח איזה משפחה אחנו.

מקרה איתן-אורבך:

ברכבת הלוך אל הקיבוץ, בזמן שאני וד' נחנקנו למוות במעבר, הופיעה לי הארה מהקרון הסמוך- גברבר נאה מושך ומסוקס. "איתן אורבך!" צעקתי בעליזות ועיניי נצצו כ5 ש"ח. "בואי!" אמרתי לד', ארזנו תיקנו חפצנו וזיבלנו השארנו במקום, ויצאנו לחפש אחר "מיי פרשסססס". הדרך אל מקום ישבתו הייתה מלאה בקשיים. מכיוון שארזתי יותר מחצי המלכות והייה לי דמקה ביד, לא יכולתי לעמוד יציב והחטפתי לכמה אנשים שנקלעו בדרכי. "אופס" "אופס" "אופס" כל הדרך. בזמן שאני המשכתי לגרום לאנשים לדמם מהאף, שמעתי את ד' נופלת על אחד הנוסעים.

"שיואו אני כ"כ מצטערת! כ"כ כ"כ מצטערת! אלוהים, אני כ"כ מצטערת!!!" היא השפילה עצמה בזמן שאני נשפכתי מצחוק באמצע המעבר,

"פשוט, חעחעחעח, תמשיכי... חחחח.... לרוץ!!!! חחחח" הכרזתי והמשכנו אל הגברבר.

לסיכום: זה לא איתן אורבך והוא סימן לי להסתלק אחרי שבחנתי את תווי פניו. עצובעצוב.

ולפינתנו:

שיר מחפשת חבר אבל אפחד לא משתף פעולה

מה יש לא לאהוב?

(הפנים של אמא הציצי של אבא)

**

"רוצה להיפגש יום חמישי?"

"לא תודה"

"שירותי הרווחה-חה-חה

מצאו לי משפחה-חה-חה

שתכין לי ארוחה-חה-חה"