הכניסה אל האושר

  :)

-אחרי שבת אני מתחילה לאהוב את הגוף שלי

אוהבת את התחת בעל הנוכחות שלי ואת האגן הענק, זה עדיף על להיות שטוחת-עכוז.

וכל התובנות המהממות שלהן על שצריך לשקול 10 קילו מתחת לגובה... הייתי פעם 43, אם אני רוצה להיראות כמו גוויה אני אתחיל לדחוף אצבעות (איכס, חוקן!),

וכמה שיורד לי מילדים כאלה, נכנסים לשירותים כמו גברים דוחפים אצבעות ודואגים שנשמע,

אבל היי, גם לקפץ על המיטה על חברה בפול ווליום זה גם נחמד! לא כמו לקרוע את הגרון, אבל נחמד.

והן מתפלאות שהן יוצאות עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים דומעות ומברשת שיניים תקועה בחניכיים ורואות אותנו רוקדות  ומנענעות  את האגן הצורתי והמלא שלנו- בחוסר בושה!

ניסיתי, ניסיתי לשכנע שלא ניסיתי למנוע ראיתי זלזול ראיתי אטימות

גם אני רציתי, מה

"בואי שיר תלכי, את לא רוצה להוריד את הפיצה המגעילה שאכלת?"

"לא, אני אוהבת את הפיצה המגעילה שאכלתי. היא נדבקה לי בצורה מושלמת !" *ידיים על האגן*

ומה את עושה דירוג יא בולמה פוסטמה

אנחנו הכי יפות, זה כל כך ברור. פי אלף יותר ממך, מלכות העיר יפייפיות בצורה לא אנושית, מוחמאות בטירוף, כוסיות על מושכות טילים.

זה כל כך ברור,

שבא לי כנאפה.

(ותתפלאי כפרה, שלאף אחד לא מעניין כמה נישקת, עם כמה עשית סקס יבש, לכמה נתת ביד וכמה  שיכורה היית באותו זמן [אולי רק לבנים {וגם זה עובד  לטובתם}])

הייתי אצל הדיאטנית היום.

המפגשים אצלה נהיו כמו אטרקציית משקל  שמלווה בעידכון אכילה מהחודש האחרון.

היא בטח רגילה לשמוע מילדות אחרות על "אכלתי-חירבנתי, אכלתי-חירבנתי"

אצלי זה שונה זה יותר בכיוון של "אכלתי-אכלתי-אכלתי-אכלתי-אכלתי, ולבסוף יצאה שתינה." (איזה פוסט דוחה)

אבל חוץ מלרדת על כישורי הבישול של אמא ולהלל ולשבח את נפלאות החיטה המלאה הפגישות שלנו מלאות בחיוכים ואחוות מטפל-מטופל. זה מרגיש כאילו דרך העיניים שלה אפשר לסכם את זה ב-

"שיר, את לא גבהת כבר שנה ומשהו, את מטר וטיפה, את לא מצליחה לרדת במשקל, את שופעת באגן,  ולי יש עצמות בריח יפות יותר. אבל מה? אחלה חוש הומור!"

עכשיו אני יכולה להתגאות שירדתי שני קילו ביותר מחצי שנה. (באיזו צורה תחילת הפוסט נוגדת את המשכו?)

****

היום בבוקר נאלצתי לשמור על בת דודתי הקטנה. שוב.

הבייביסיטר, לפי מה שנקבע, היה אמור להתחיל ב9 בבוקר. עקב התעצבנות על הפלאפון והמשך נימנום לאחר כיבוי השעון המעורר, יצא, ובטעות, ממש בט ע ו ת קמתי ב10 וחצי. וזה אחרי שמלית ברירה נאלצתי לקום מהמיטה כי היא פתחה את הדלת ואני ישנתי בתנוחת שפגט מסובבת רגליים לכיוון הכרית ראש לכיוון הכפות רגליים ופה פעור למצי.. רווחה. וכולם החליטו פתאום לצאת לחופש! אראר.

אבל היה כייף, במיוחד החלק שבו התכסינו בסמיכה ודידנו בכל החדר בקריאות:  "חזייה!!!!" על מנת שאוכל גם לצאת לסלון. (כן, חבר שלה גם לוקחת שירותי חרופ בביתנו..)

התחלתי לצייר מחדש. הפעם תמונות מהמחשב. אתם לא מתארים לעצמכם כמה כואב הצוואר אחרי זה אבל זה עדיף על לדבר בסלולארי ולחטוף סרטן. (ועוד זה המזל שלי, הייתם מאמינים?)

אני כל כך אוהבת את זה שנראה לי שאני אפילו אשקיע בזה שנה הבאה. ולא כמו תמיד שאני יוצאת ממסגרות של אומנות כי אין לי כוח. עזבו אותי אני אומנית אני מיוסרת. בוהוהוו

אתמול ציירתי בלילה ציור שיצא לי כ"כ דומה, שכשאמא ראתה אותו כמעט החטיפה לי סטירה.

אבל הוא נעלה ביותר ורק המיוחדים יזכו לראותו. האמממממממממממממממממממממממממממממ.