הכניסה אל האושר

 משהו רע מאוד שהמחזור גרם: תיאבון בגודל של איסטנבול עצמה.

בזמן שטיילנו לנו ברחבי המסגדים באה לי הארה משמיים: אני רעבה כמו סוס ומקרקרת לי הבטן. התירוץ של "אני בתקופת גדילה" כבר לא עובד על אמא שלי (מה אכפת לה מהגדילה שלי, המטרה שלה שאני אהיה כמוהה: גוצהההההה). נכנסו למסגד הכי מרשים וגדול וענק וגבוהה שראיתי בחיים שלי תמורת 10 לירות והתגובה היחידה שיצאה מהפה שלי הייתה "מאכזב".

כל שנייה כדי לא להציק באתי אל כל אחד ואחד בנפרד ושאלתי אם הוא או היא רעבים. אחרי חצי שעה אמרתי לעצמי: די! אני מתאסלמת! שתבוא הישועה כוסאמק! האפשרות היחידה שלי הייתה לאכול את הפסיפס שעל הקירות.לא,  קשה מידי ותהייה לי נסיגת חניכיים. לא טוב. אז המשכתי להיות רעבה. אך לפני שנכנעתי ראיתי אל מול עיניי בשר אדם משובח: בתדודה הקטנה שלי. "טעייים" אמרתי לעצמי והתקרבתי. לא היה חבל על הזמן, רק חבל שהיא נדבקה אליי בהמשך אחרה"צ. ושלא תבינו לא נכון, בינינו יש מערכת יחסים נפלאה כשהיא אפלטונית, ואני לא רוצה חס וגראס להרוס אותה! ככה שתינו הלכנו לנו למטרו (רכבת התחתית) ורקדנו ביחד, אני וילדה בת 3, את ריקוד "נופלות לי המכנסיים", בו צריך להחזיק את המכנס בתנוחת גירבוץ ולסובב את האגן. הגברים שם מכוערים, יש לי חבר, ואין לי מה להפסיד. קצת חששתי מהנזק הרכושני שהטוסיק המימדי שלי יגרום אבל ניחא.

עוד דבר מעצבן ביותר ברמות אסטרונומיות: המשפחה שלי.

המשפחה שלי זה מהסוג שברגע שמגיעים לחו"ל, הם כאילו הופ! נולדים מחדש. אחרי כל ביניין שני עשינו עצירה, ועצרנו נשימתו למראה הבית המוצג מלפנינו. הבית שלי יותר ישן, לבית שלי יש יותר עיטורי בוץ, הבית שלי זה נס ארכיטקטורי  שלא התמוטט, ואני לא רואה אותם ניצבים אל מול ביתי ועומדים לקבל התקף לב מההלם.

ביום הלפני אחרון, הלכנו לשייט באונייה של בערך שעה וחצי. אני הכי נהנתי כי אני היחידה שפרשה את הגוף שלה על הספסל ושמעה מוזיקה ונימנמה. אני זאת שעשרות טורקים עשו עלייה עיין הרע כי היא תפסה להם את המקום. כל השייט ביליתי בצורה שכזאת עד שהחלטתי שיש לי פיפי. הלכתי לשירותים וקיבלתי מחלת ים. אני חושבת באמת ובתמים שלקפוץ למיים היה הפיתרון האולטימטיבי שלי, כי גם כשהשגתי נייר טואלט, הגעתי למסקנה שלהשתין בעמידה לתוך חור (ראו פוסט קודם) כשהאונייה מתנדנדת מצד לצד זה לא כ"כ נוח. תפסתי עצמי משחקת טטריס עם הטוסיק מנסה לכוון לימין ולשמאל. כמובן שכמעט החלקתי וכמובן שנאחזתי בבלטות כמו בחיים שלי אבל הדבר היחיד שהשתבש, שמרוב התרגשות שאני הולכת לצאת משם, הפלתי את הנייר טואלט לתוך החור. ועל זה נאמר: אכלתם אותה.

מקרה רומנטי חושקשוקה

באחד מהערבים שלנו (השני) החליטה משפחתי שהיא רוצה לשתות בירה, אז נכנסנו לתוך סמטאות אפלות באיסטנבול. באחד מהסמטאות עמד מלצר אחד בחוץ והתחיל לדבר איתי באנגלית . האנגלית שלהם מאוד לא מובנת והם מדברים מאוד מאוד מהר, כאילו: "האואריוטודיי?" אז פשוט חייכתי וצחקתי והמשכתי ללכת, אך בכל פעם שעצרנו תפסתי אותו עומד ומחייך אליי. חייכתי בחזרה בערך 20 אלף פעם עד שהתחלתי להתפוצץ מצחוק. הוא התלהב מעצמו וחייך גם. איזה כייף לו.  אחרי זה המשכנו לטייל עד שסבי החליט שבדיוק שם הוא רוצה לשתות את השתייה שלו. ושוב, קיבלו אותי בברכה הפנים שלו שמנסות לדבר איתי ואני חסרת אונים לא מבינה, ושוב, חוסר נעימות בגודל של אלוהים.

הם סידרנו לנו שולחנות קטנים קטנים עם כיסאות נמוכים נמוכים (שהגעתי לריצפה, אנשים הגעתי לריצפה!) והוא בא אליי מאחורה הביא לי כיסא גדול ואמר: "דיס איז פור יו". ממש חמוד,באמת  תודה, בגללך ישבתי חצי על מדרכה חצי על תעלה בתקווה שלא אתמוטט. הוא פינק אותנו בתה, פיצוחים, והפסיק בדיוק כששמע מאיפה אנחנו. ככה רומן הסתיו מהצד שלי חלף לו ובכיתי כיתי כי רציתי שוב לאכול. הסוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

***

משהו עדכני- יומשבת 13.7. שנת טרפ"פות.

רשימת הדברים הרעים שקרו לי השבוע:

כיבסתי את הפלאפון. ועוד.

אני ואח שלי הסמכן עם דלקת עיניים :( דה סדנס. אני כל כך אוהבת את הקטן שלי יש תמונה שאנו מתנשקים ולכם לע.

משחק פרצופים מטורף!!!

לשכב על הספסל בגינה מול המשפחה של אחיך הקטן עם הרגליים למעלה ולעשות פרצופים! לחקות את אחיך! לאבד את כבודך! מי מצטרפת?!