טוב, לפני שאתם מגלים שבענייני אינטרנט אני חנונה לגמרי,
והידיד הכי קורב אליי זה לוח האם,
רק רציתי כמה דקות קטנות של תהילה, ותראו כמה כבוד אני מביאה לישראל!
טוב, רק תתעלמו מהניקוד,
ומהעובדה שבאותו זמן באירופה זאת עוד שעה שסרסורים הולכים ללשכה,
והזונות חושבות על קרום הבתולים שלהן, זכרונו לברכה...
עוד מעט נגמר לו החודש המעפן הזה, שנתן לי איפה שהוא תקוות, שיהיה טוב.
זה היה חודש שהיו לי התפרצויות זעם כמו לסנטר של ציפי בזמן גילוח, ועצבים כמו לשורשי השיער שלך עדנה. היה קשה.
פתאום החורף הזה החליט להראות את פניו, ובזמן שאני מקלידה על המקלדת (יש לי עוד על מה?),
אז אני מרגישה כאילו אני סודקת את אצבעותיי , שמזמן הפכו לקרטיב. לימון. רק כי זה טעים.
אז אפילו שיש לי מצב רוח מרומם כמו שלגרוזיני יש ראש עגול,
ואפילו שבעוד יומיים לערך אני הולכת לראות אווזים מזדווגים, ואני גם אמורה לעודד אותם, כמו בסרט פורנו של הפינגווינים,
שאגב, להם יש ביצועים משהו-משהו!
היה לי גם דברים טובים לספר לכם,
המגיבים הבלתי פוסקים, והכניסות האינסופיות, שבעקבותן אני תולשת לעצמי את השיערות, ומגלחת את רגליי, בלי להתחשב בעודה שעכשיו החורף המבורך, ואף זכר רואה לך את השיערות שהחליטו לעמוד מרוב הקור, כמו הדבר הבלתי חינני של הזכרים.
אני היום בהפזקה לדניאלה:
"חשבתי על זה אתמול שהדגים לא יכולים להכנס דרך החור הקטן הזה וההורים יכולים לרדוף אחריהם,
והבנתי שאם הייתי בת 40, זה היה הגיוני שסבתא שלי הייתה נספת בשואה".
אני גאון!
עד הפעם הבאה שאני אלד, שוב,
(אני כמו הדגים, בולעת את צאצאיה),
תמונת מצב:
יאיאיאיאיא יש לי פ!פ*ק מ'סה גד!ל 1111
*מקרה אמיתי, ופתטי בטירוף:
אבא קנה לי מצלמת אינטרנט כדי שאני אוכל "לתקשר" איתו בזמן שהוא בצפון-קטיושה, ואני בת"א המסרוחה.
השיחה הייתה סבבה, נורא נחמד, להתחשב בעובדה שהרמקולים שלו לא עבדו, והוא דיבר איתי במקביל בטלפון,
ורגע לפני לא ראיתי שהוא התחבר, וחיטטתי חצי שעה אולי באף בזמן שאני מחפשת פרס של לוטו או משהו,
ושבסיומה של שיחת הנפש, הוא שכח להתנתק, מה שהשאיר את המצלמה פתוחה, ואמא דהרה לכיוון החדר שלי.
"מה זה?" היא שואלת.
"הבית של אבא..." אני עונה.
"ומי זה?" היא שואלת.
"רוני (אשתו)" אני עונה.
"וואי, תראי מה הוא עושה!" היא אומרת.
"הוא במטבח!" אני משיבה.
"וואי וואי וואי... שאנחנו היינו נשואים, הוא לא היה מפנק אותי ככה..."
*שתיקה*
"וואי, קומי שנייה!" היא לפתע.
*אני קמה, והולכת לסלון.*
10 דק' שלמות, אמא שלי ישבה מול המחשב, וריגלה על הבית של אבא שלי, דרך מצלמת אינטרנט גרועה, וחושך מצריים, מה שלא הפריע לעיניי חתול שלה לצאת, ולסרוק את ביתו של ה"אוייב", שלחילופין נקרא לה "האישה האחרת אחרי הגירושים".
אוף!
תראו איזה אנשים מתחברים אליי בסקייפי:
עד כאן: אדונית האופל :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
