הכניסה אל האושר

07

17:48

"אני פוחדת בעיקר מלהיות רעבה. זה הכי מפחיד אותי. חפיף, אפשר לחשוב, אבל זה לא ככה.

רעב זה לא דבר נורמאלי שמתעלמים ממנו כמו כאב ראש. התפקוד תלוי ברעב. אני לא מצליחה לחשוב על דבר אחר בבית ספר חוץ מזה. אני תמיד דואגת "ומה אם לא יהיה לי מה לאכול" שזה משגע אותי. והקטע הוא שלא הבעיה שיהיה משהו חסר לאכול, הבעיה היא: התחת, הירכיים, הזרועות והבטן. אלו הבעיות העיקריות שלי.

***

הייתי אצל הדיאטנית סיפרתי לה מה אני חושבת על עצמי. היא דאגה האמת. אחרי זה עליתי על המשקל וירדתי קילו, כמעט דילגתי מרוב אושר והיא אמרה "אוי ואבוי לך".

היא אמרה שעוד קילו אחד היא מתקשרת לאמא ושיש שתי אפשרויות:

1. שבגיל 16 אני אהיה פטטה (מה שיותר הגיוני וצפוי), או,
2. שאני אהפוך לאנורקסית (מה שלא הרגיוני בכלל או הגיוני אם נדפקתי לגמרי)

***

יש לי דמעות בעיניים עכשיו. עומר שאל מה קורה לי. אני לא יודעת.

מה נהיה ממני מה. אני מחורפנת זה מה שזה אני מטומטמת אני מפגרת. אני אהיה דאבה בגיל 16 ואנורקסית.

***

19:46- קטע עם אמא:

"שפכתי את הלב מולה. לא שפכתי שפכתי, אלא יותר אמרתי לה את הבעיה שלי עם האוכל. היא פגעה בי. היא אמרה שמשעמם לי אז אני מתעסקת באוכל. סיפרתילה שאני רוצה פסיכולוג אז היא אמרה שאני מחפשת צרות. שאני אוהבת שלא טוב לי, שאני נהנית לסבול... אני ילדה רגישה , המשכתי להכין עם דמעות זולגות בנוסף.

***

לאחר מכן הלכנו לסלון וישבתי לדבר איתה על האוכל ועל זה שאני כן אוכלת. טוב. אמרתי לה שנאי פוחדת שאני אדרדר ויותר מזה והיא התחילה לאמר לי שמאז שהייתי קטנה אהבתי שירחמו עליי. שאני אוהבת שחושבים שאני מסכנה שאני תמיד עושה פרצופים כדי שיחשבו שלא טוב לי. שנאי לא יודעת להפגין שמחה אף פעם. שאני ילדה מסכנה. התחלתי לפרוץ בבכי המומה כזאת ואמרתי לה "הבעיה לא אצלי-אצלך!" ובבכי חזק כזה שאני מתכוונת למה שאני אומרת, שאני לא מאמינה שהיא אומרת את זה. במקום להתחשב ולדבר איתי היא הסתכלה עליי במבט המאיים והמפחיד הזה שלה ואמרה לי "את רצינית?" כאילו היא הולכת להרוג אותי או משהו. בסופו של דבר נכנסעתי ואמרתי "לא.".

לאחר מכן אמרתי לה "אני רוצה ללכת לחדר" היא לא הסכימה לי. אמרתי לה שלא טוב לי שם שאני לא צריכה לדבר אם אני לא רוצה."

מצטערת על העידכון הוא יימחק בקרוב זה לא מוסרי ולא יפה לכתוב דבר כזה.

שני עולמות

לפני שאני הולכת,

היא אמרה לי מקודם שהיא רוצה שאני אשן איתה כי היא מתגעגעת אליי.

בגיל 12 אמרתי לעצמי שאני לא אחבק אותה יותר לעולם כי כעסתי עלייה.

סתם ליידע כללי.

(מאמי, לא יכולתי לכתוב פה חצי מהדברים אני אקריא לך כבר בבית :)

החזרה ללימודים:

13/12/07 , שעה:9:50

"עכשיו יומני, אני בבית הספר. בתיכנון לא הייתי אמורה לדרוך עם כף רגלי הענוגה בנגיף המזוהם הזה. בלילה היה רשום שלא מגיעים. ב7:20 התקשרה אליי מ' ואמרה שהיא הולכת. קצת אחרי גם ד'. אני בבית.

הסתיימה השביתה. מאוחר מכן עומר מתקשר. הוא בדרך לבית הספר.

שיר-בבית. לא טוב. לא ידעתי מה לעשות. אמרתי "אני לא אגיע". את האוכל אכלתי כמו בהמה מלחץ. כמעט הקאתי אותו. ב9:15 יצאתי לכיוון בית הספר. עד לפני 5 דקות סידרתי את השיער במראה.

א' הש' תפסה לי את המקום, אז לעת עתה אני יושבת לבדי בצד, כותבת ביומן .

יש לנו כמות מטורפת של שיעורי בית, אבל אני אשרוד. סתם.

עומר היפה שלי מחזיק אותי נושמת והוא רוצה לבוא היום. אני לא יודעת אם אגמור ב-5 וחצי, לא יודעת אם ב-3 וחצי, או כהרגלי, לא אגמור בכלל

ידעתי לא להביא ציוד. המורה מברברת בשכל על השביתה. אני כ"כ מכירה אותה שזה משוווו.

עכשיו אני רוצה ללכת לשתות ברשותך. *לא מתייחסים אליי*      *אוקיי, רוויתי*      *סתם, היה לי קר פחד בפה אני מעדיפה להתייבש*

אוף, בא לי שעומר יבוא, אני די מתגעגעת אליו. בלי שום קשר, לא נרדמתי אתמול בלילה בכלל. נראה לי חלמתי על דיסקו או משהו, קמתי ישר.

יומני, אני חייבת להודות שאתה מרגיע אותי. לא רק שאני רושמת מלא שטויות, אני גם שיכנעתי את עצמי שזה לטובה, ושאגדל זה ממש יהיה לי כייף להסתכל על זה, ולהעביר חוויות לא נורמאליות ביני לבין עצמי.

אני אקרא לזה: היומן של שיר ועומר. אוייש איזה חמוד, כבר 3 פעמים שלח לי הודעה השיעור ורק הבנות שמות לב. לפני שנכנסתי דאגתי שיראו הרבה מחשוף, כדי שיכפר על הפוני המזעזע.

פאק, כרגע שמעתי את המורה אומרת משהו לתלמיד אחד על איחורים והתתפרצתי ושאלתי אם אני איחרתי. כולם התנפלו עליי, זונות. גם המורה. ביקשתי סליחה והמשכתי לכתוב.

*אני אקשיב עכשיו*      *טוב הקשבתי יותר מידי*

אני לא מאמינה שהספקתי לכתוב בך כ"כ הרבה.

נראה לי אפשר יהיה להשוות את מספר היומנים שיהיו לי ל"מנהרת הזמן". נראה לי חמישית חיסלתי כבר, ואופס, היא רוצה ללמד אזרחות. מי לא הביאה ציוד??? כל הכבוד!

אני לא מאמינה שנכנסנו שוב לשיגרה הזאת של הלימודים, איזו דיפרסיה!"

וואספ.