הכניסה אל האושר

זה בערך מה שקרה לי אתמול [יום שישי].

הימי שישי-שבת שלי אצל אבא, מתבטאים בכך שאני מבלה עם אחיי המתוקים, והם בתמורה קורעים את מפשעתי.

סייף

לי ולעמית יקירי שהיום חוגג 5 חורפים, שפעות, ואינספור מיזמוזים מצידי, יש הרגל מגונה, חוץ מההתגפפויות על הריצפה, שאנחנו לוקחים שתי חברות, ונלחמים בסייף על הדשא.

למען האמת, בד"כ זה עם שתי ענפים. זאת אומרת, שבד"כ הוא עם קרש, ואני עם מקל. זאת אומרת, שבד"כ הוא עם משהו, ואני עם כלום.

אבל קנו לו חרבות חדשות. בספק אם קנו אותם כדי שאני אתגונן, מכיוון שיש אחת ארוכה ואחת קצרה.

אחי החשיב אותי לפיטר פן ונתן לי את החרב באורך של סכין גילוח, או של זין של תינוק נימול, לא רק בגלל יופי הנעורים הנצחי שלי, אלא גם בגלל שאני לא מתפתחת.

"הלחמי, שיר!" הוא צועק לי בזמן שאני בתפילות שלי לאלוהים שלא אפגע ואמצא חבר, והוא כבר שולף את חרבו,

ובעיניו אני רואה כבר את מה שהוא מתכנן לעולל לגופי העולל.

אני עם החרב בקטנה שלי, בזמן הלחימה.

"לא תנצח אותי!" אני צועקת ומנסה לדקור אותו. הוא מצידו מתקרב אליי בצעדי ענק ודוקר את רחמי, את צווארי, ואת אישוניי.

לאט לאט, קרב שהפך להיות נחמד במרחק של 60  ס"מ, הוףך להיות קרב מגע צמות, בזמן שאני צועקת לו שיפסיק לדקור אותי ביד, אבל הוא כבר נמצא ברגל.

אני בטוחה שההלחמויות הללו הביאו אותי לחיים האמיתיים. לא שבחיים האמיתיים נלחמים בחרבות, וצועקים שמות של לוחמים למינהם באמצע הקרב, אבל זה באמת יכול להביא אותך לנקודות שאתה שואל את עצמך "בשביל מה הייתי צריך את זה??"

[הכוונה למיניות מתפרצת].

בוקר

הבוקר מתאפיין בזה, שאחותי מפגינה את חיבתה כלפיי, ויושבת לי על הפרצוף.

הבוקר גם ככה מתחרבש לי, בכך שאבי גר בדירה מטר על מטר, ומיטתי צמודה אל הסלון, כך שכולם רואים אותי ישנה, מתפתלת מכאבי החיים, ומפנטזת על רובי וויליאמס. [תודה רבה לאלוהים שאין לי קרי לילה].

אחי מחליט שאם לאהוב ולכבד אותי הוא לא יכול, אז למה שלא ידליק את הטלוויזיה על הווליום הכי גבוה?

עמית:"שיר, קומי!"

אני: "לא, גוהן צ'אן, לא!"

עמית: "שיר, נו, תקומי כבר!"

אני:" לא מקיטה! אל תרביץ לסון גוקו!!"

עמית: "נו שיר, את מפריעה לי לראות!"

אני:"קמאה-מאה!!!"

[כמובן רק מי שבאמת ראה את זה יבין !!!]

אבל לא רק אחי הכי עמיתול אשם בשקים השחורים שמתחת לעיניי התכולות. גם אחותי המתוקה מדבש ומסכרת,

גורמת לתופעת-השקנאי המרגיזה.

בזמן שהיא מדייקת על השעון להתעלות על עצמה ולקום יחסית מוקדם בשש וחצי בבוקר, היא רצה ישר אל מיטתי לראות שלא ברחתי לת"א, או שנזיר דרוזי בתול חטף אותי.

היא רצה אליי בצעקות של "שירי! שיריייי!!!" מטפסת במהירות על המיטה, וממהרת להתיישב לי על הראש.

"ליאור!!" אני מנסה להוציא הגה דרך פי הסתום, בזמן שאני הודפת אותה בידי לאות "תני לי לישון, את לא רואה שאתמול הלכתי לישון ב12, ולקום היום לברך את הדוור, שאמא שלו לא היה לה מספיק כסף כדי לממן לו זונה ולגמול אותו מבתוליו הקשים, זה לא חלק מהתוכניות שלי????!!!!@!@!@!!"

יומולדת 5 לעמית!!

מעולם לא חשבתי שלבוא ולראות 15 זאטוטים קטנים מקפצים להם במעגלים יהיה לי כ"כ כייף.

לא, אלה לא המחשבות החולניות שעברו לי באותו רגע, אלא בגלל שלידם אני מרגישה גבוהה, וגם כי יש להם טוסיקים קטנים.

היה קטע שבו היה משחק שכל האנשים היו צריכים לשים כרטיסיות מתחת לטוסיקים שלהם, והילדים צריכים לאסוף כמה שיותר כרטיסים מאותו הסוג. אני באותו רגע שהסבירו לנו את המשחק בעזרת צפי-הציפור הייתי משועממת מכדי להבין, [גם כי זה מסובך], ואולי זה יכול לכפר על זה, שהתחלתי להרביץ לילד בעזרת ארגז החול (מעניין איך הצלחתי להרים אותו מהאדמה),

בטענה שהוא נוגע לי בתחת.

לאחר מכן, כל הילדים התיישבו על השולחן על מנת לאכול ולתקוע גרעפסים [לא, זאת לא אני]. אחרי שצעקתי על הילדים שיפסיקו לבקש ממני להוציא את הסוכריות מהקיסמים כי זה דוקר אותי, אבא שלי בדרך שלו, הכריח אותי להצתלם:

אבא: "שיר, לכי תצתלמי איתם."

אני:"לא, מה, פאדיחות, לא רוצה."

אבא: "לכי!!"

אני: "טוב."

אני מודעת לכך שהחיוך שלי דומה לסוס, אבל אאלץ לא לפרסם את כולם בתקווה שישארו רואים.

קבלו את המאורה המרגש:

עמית באמת רוצה לחסוך לכם את עוגמת הנפש ולהסתיר את פניי,

אבל מכייו ן שאני כה שמנמנה, הוא לא הצליח.

יש שם גם את אחותי.

למה צינזרתי?

כי בתמונה הוא עושה פרצוף מוזר,

ואני באמת לא אוכל להתמודד אם ירדו עליו. הוא חשוב לי מידי !