ועדיין, עם תחושת ריקנות גדולה בבטן.
אין לי למה לצפות, הבאתי את זה על עצמי אחרי הכל...
כנראה שאת המתנה הגדולה ביותר שלי אני כבר לא אקבל, ועדיף לי לשכוח ממנה. וגם למחוק אותה מרשימת הדברים שצריך להספיק. אני לא חושבת שיש עוד הזדמנויות טובות יותר שהיא תוכל לבוא חוץ מההזדמנות הזאת. נו, נראה...
אבל אין לי גם מצד שני למה להיות בדיכאון,
השנה השגתי דברים רבים וטובים, שאני מאוד מרוצה מהם, ושמחה שכל אחד ואחד מהם קרה. לא כולם, אבל הרוב.
כמובן שהייתי מעדיפה עכשיו במקום לכתוב פוסט לשכור חדר בקיבוץ עם חברות ולעשות חיים, אך בחרתי שלא, זה לא מרחמים עצמיים, וזאת גם לא קריאה נואשת לצומי, פשוט לא בא לי.
תנו לי עוד שנה שבה הספקתי גם ללמוד גיטרה, גם לפרוש מאומנת ולהתקבל חזרה, גם לקבל מלגה במוזיאון ת"א, לעצב את החדר לגמרי לבד, להפסיק להיות כלבלב ולהיות מישהי בזכות עצמי, להשיג לי ביטחון עצמי, לעשות נזם, להתנשק בפעם הראשונה, חבר ראשון, פרידה ראשונה..., תסרוקות במהלך השנה שמסתכמות בפוני, להתחיל להיות אישה ולשים לאקים, משחות, גבות ^^, לטפח ושטויות אחרות, לריב עם כל העולם ולא לפחד מהתוצאות, לשקר ולסלף את האמת, לזייף אישורים למקומות, להתחצף ולהיות צינית בטירוף למי שלא צריך, לסוע לבד ברכבת עד לתחנה האחרונה שמאפיונר בוהה בי חצי דרך, להרגיש שאני שווה משהו ולהפסיק לבוא עם הרגשה של "צריך לעשות ככה כדי שיחשבו ש..", מצלמה ואיתה צילומים מרגשים של האף שלי, אומץ שרכשתי, חברים שקירבתי, בלוג שכתבתי ונתן ונותן לי הרבה, תאמינו או לא, בזבוזים רבים מצידי, ביביסיטר ראשון ואחרון, לדאוג לעצמי, לגזור בגדים, להכין צמידים, ללכת לדיאטנית פעם ראשונה, להזיז את עצמי ולהפסיק להיות עצלנית, לדעת שצריך לסמוך רק על האוטובוס ולא על טרמפים, לדעת שצריך לסמוך רק על אבא ולא על רכבת, לעשות גלגלון ראשון בזמן שבני ארבע עשו זאת לפניי, ועוד מלא מלא מלא דברים.
אני מקווה שארגיש טוב יותר עם הזמן,
אני כבר לא אראה את כל מי שרציתי לראות.
אבל כנראה זה לא תלוי בי, לפעמים זה לא מאפשר, מהלשעות?!
שיר
שעושה מה-בא-לה
(ומשפתפת אתכם בניסים ונפלאות שיש לה בשיער אחרי שהשתוללה על המיטה עם בת דודתה הקטנה. )
מזל טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
