* עריכה עריכה עריכה * (כי יש בי טיפת רגש)
"עינויי וייסורי האהבה
הם חלק מהלב
איפה את? אני תמיד כאן
אני עדיין מאוהבת
לשיר כדי לא למות
להשלות את עצמי כדי לא לסבול
מילותיי, החום שבי, הם תמיד יהיו שלך
אני מאושרת להיות איתך
והתקווה שנולדה כאן
השמיים מכוסים בכוכבים
אני אוהב אותך".
"טרה נוסטרה", ערוץ ויוה. (סתמו את פיכם העתקתי את זה בשיא המהירות)
נמאס לי לבכות בגלל אותו דבר. די. חלאס. עברנו. זה עבר. אז למה אני לא נותנת לזה ללכת? אני לא נהנת. זה לא עושה לי טוב להרגיש רע בגלל זה. אבל כמו שזה עושה לי רע באותה מידה זה עושה לי טוב.
עכשיו רע לי בגלל זה.
*כדי להיכנס לאווירה פתח בחלון חדש. מוצ'ה גרסייס*
עצה
במסגרת הפרוייקט וברוח השיתוף שניחנתי בה, החלטתי להשתתף בפרוייקט זה ולספר על עיצה.
לא מזמן קיבלתי עיצה מיוחדת: להיות עצמי. לשים זין על כולם, ולא להיות מישהי אחרת, אני זאת אני ואני לא צריכה להתחפש. אני צריכה להיות בטוחה בעצמי ולא לשחק אותה מישהי שונה, כי זאת אני ואני צריכה להיות אני. חרא עיצה. תבינו, במקרים שונים זה היה יכול להיות נורא נחמד וטוב ועוזר, אבל אם אני אהיה אני לא יהיו לי חברים. והנה, אפילו ברגעים אלו ממש אני לא כותבת. הנה, תראו, זאת לא אני, אלו האצבעות שלי. אין אני. אין אני אינני אינני. אין אני. אין א-ני.
חוץ מזה העיצה היחידה שקיבלתי הייתה מאמא שלי להפסיק לדבר בח' וע' בגיל 4. אין לי בעיה שתדברו בח' וע', להיפך, זה ממש מושך אותי תימנים! אני אפילו ממליצה לכם להיות עם הקיטוב שלכם מבחינת עדה כדי לשבור מוסכמות ולהתערב עם חברים שלכם באיזה צבע יצא הילד.
מכיוון שאני חכמה יותר מכם, ואני ממש פנינת ידע ואני ממש צדף האושר והתבונה, אני אצ'פר אתכם בעיצה לחיים, פרי מוחי ניסיון חיים מרתק מלפני יומיים שלושה-
כשחבר של אמא שלכם אומר לכם לפתוח פה כי הוא רוצה לזרוק לכם אפונה, הוא לא בהכרח יזרוק אותה. תמיד יש את הסיכוי שהוא ישים אתכם ללעג.
כמו כן, אם מישהו אומר לכם ליד אמכם "אתם דומים", אל תשיב בתשובה "אל תעליב". תמיד יש את הסיכוי שבבית החגורה תתפוס פיקוד.
הייתה לי גם עוד תובנה מהממת, שבה אני סבורה בזאת שלרקוד עם בגד ים זאת פשוט שערורייה.
זה לא נוח, זה לוחץ, והדברים לא יציבים. ואני מדגישה- הדברים.
ועוד משהו- יש כאלו שלא מרוצים מהיותי מדברת על ציצים בכל שעות היום. אני באמת לא מבינה אותם. אז מה אם אני בת?
זה טבעי שאני tאדבר על משהו שאני רוצה ואין לי.
*עצוב לי בלב, ריק לי באיזור החזה*
יומן חופש-מסע:
ים. זהו. אני לא יכולה יותר ללכת ים, יחשבו שיש לי נטיות התאבדות. אין לי משהו יותר טוב מלעמוד על שפת המיים ולצעוק "מדווווווווזהההה מממממדווווווווזהההההההההההההה".
וגם הלך לי כל הכסף למוניות. למרות שזה שווה את זה, מכיוון שנפלנו לא מזמן על מונית עם נהג מטורלל ונחמד לא פחות מהמטורלל!
רגע השיא בנסיעה היה כשהוא שאל את ד' איך זה להיות ג'ינג'ית, היא בתגובה ענתה ש"עבדתי קשה כדי להשיג את זה". הוא פנה לאחור גיחך וענה "ההורים שלך עבדו קשה כדי להשיג את זה".
כפי שאתם מכירים אותי, נפתחו עיניי לפתע ויצאתי בצחוק מתגלגל ובצעקות של "תעצור כאן אני צריכה להקיאאאא!!!!!!!!!".
מרתק.
אני גזרתי~~!!~~!!!!11!!!!! (את החולצה יא עילגים)
(רואים)
אני באמת לא ישנה ואני ממש מתביישת בעצמי. לא כי אני ילא ישנה. כי אני לא יודעת מה אני אומרת עכשיו ואני מתקתקת מהר מידי. אני פוחדת שאגמור כקלדנית ב"בית משפט לעיניינים מקומיים" כמו אמי שתהיה בריאה ותסתום את הפה שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
