הכניסה אל האושר

  :)

-אחרי שבת אני מתחילה לאהוב את הגוף שלי

אוהבת את התחת בעל הנוכחות שלי ואת האגן הענק, זה עדיף על להיות שטוחת-עכוז.

וכל התובנות המהממות שלהן על שצריך לשקול 10 קילו מתחת לגובה... הייתי פעם 43, אם אני רוצה להיראות כמו גוויה אני אתחיל לדחוף אצבעות (איכס, חוקן!),

וכמה שיורד לי מילדים כאלה, נכנסים לשירותים כמו גברים דוחפים אצבעות ודואגים שנשמע,

אבל היי, גם לקפץ על המיטה על חברה בפול ווליום זה גם נחמד! לא כמו לקרוע את הגרון, אבל נחמד.

והן מתפלאות שהן יוצאות עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים דומעות ומברשת שיניים תקועה בחניכיים ורואות אותנו רוקדות  ומנענעות  את האגן הצורתי והמלא שלנו- בחוסר בושה!

ניסיתי, ניסיתי לשכנע שלא ניסיתי למנוע ראיתי זלזול ראיתי אטימות

גם אני רציתי, מה

"בואי שיר תלכי, את לא רוצה להוריד את הפיצה המגעילה שאכלת?"

"לא, אני אוהבת את הפיצה המגעילה שאכלתי. היא נדבקה לי בצורה מושלמת !" *ידיים על האגן*

ומה את עושה דירוג יא בולמה פוסטמה

אנחנו הכי יפות, זה כל כך ברור. פי אלף יותר ממך, מלכות העיר יפייפיות בצורה לא אנושית, מוחמאות בטירוף, כוסיות על מושכות טילים.

זה כל כך ברור,

שבא לי כנאפה.

(ותתפלאי כפרה, שלאף אחד לא מעניין כמה נישקת, עם כמה עשית סקס יבש, לכמה נתת ביד וכמה  שיכורה היית באותו זמן [אולי רק לבנים {וגם זה עובד  לטובתם}])

הייתי אצל הדיאטנית היום.

המפגשים אצלה נהיו כמו אטרקציית משקל  שמלווה בעידכון אכילה מהחודש האחרון.

היא בטח רגילה לשמוע מילדות אחרות על "אכלתי-חירבנתי, אכלתי-חירבנתי"

אצלי זה שונה זה יותר בכיוון של "אכלתי-אכלתי-אכלתי-אכלתי-אכלתי, ולבסוף יצאה שתינה." (איזה פוסט דוחה)

אבל חוץ מלרדת על כישורי הבישול של אמא ולהלל ולשבח את נפלאות החיטה המלאה הפגישות שלנו מלאות בחיוכים ואחוות מטפל-מטופל. זה מרגיש כאילו דרך העיניים שלה אפשר לסכם את זה ב-

"שיר, את לא גבהת כבר שנה ומשהו, את מטר וטיפה, את לא מצליחה לרדת במשקל, את שופעת באגן,  ולי יש עצמות בריח יפות יותר. אבל מה? אחלה חוש הומור!"

עכשיו אני יכולה להתגאות שירדתי שני קילו ביותר מחצי שנה. (באיזו צורה תחילת הפוסט נוגדת את המשכו?)

****

היום בבוקר נאלצתי לשמור על בת דודתי הקטנה. שוב.

הבייביסיטר, לפי מה שנקבע, היה אמור להתחיל ב9 בבוקר. עקב התעצבנות על הפלאפון והמשך נימנום לאחר כיבוי השעון המעורר, יצא, ובטעות, ממש בט ע ו ת קמתי ב10 וחצי. וזה אחרי שמלית ברירה נאלצתי לקום מהמיטה כי היא פתחה את הדלת ואני ישנתי בתנוחת שפגט מסובבת רגליים לכיוון הכרית ראש לכיוון הכפות רגליים ופה פעור למצי.. רווחה. וכולם החליטו פתאום לצאת לחופש! אראר.

אבל היה כייף, במיוחד החלק שבו התכסינו בסמיכה ודידנו בכל החדר בקריאות:  "חזייה!!!!" על מנת שאוכל גם לצאת לסלון. (כן, חבר שלה גם לוקחת שירותי חרופ בביתנו..)

התחלתי לצייר מחדש. הפעם תמונות מהמחשב. אתם לא מתארים לעצמכם כמה כואב הצוואר אחרי זה אבל זה עדיף על לדבר בסלולארי ולחטוף סרטן. (ועוד זה המזל שלי, הייתם מאמינים?)

אני כל כך אוהבת את זה שנראה לי שאני אפילו אשקיע בזה שנה הבאה. ולא כמו תמיד שאני יוצאת ממסגרות של אומנות כי אין לי כוח. עזבו אותי אני אומנית אני מיוסרת. בוהוהוו

אתמול ציירתי בלילה ציור שיצא לי כ"כ דומה, שכשאמא ראתה אותו כמעט החטיפה לי סטירה.

אבל הוא נעלה ביותר ורק המיוחדים יזכו לראותו. האמממממממממממממממממממממממממממממ.

לא בבלוגנו!

אני רוצה להחליף כתובת לבלוג. מעצבן אותי לדבר בקודים. בקרוב כל פוסט שלי יראה בצורה כזאת:

א' כ' מ' ו' ל'. משפט אופייני, ושכיח, אין הרבה מה להוסיף ("אני כוסית מהממת ואתם לע"). אבל ביום שבו אתחיל לרשום דברים כאלו: ל' ל' ח', לא תבינו. ואיך תדעו, אתם, אנשים מסכנים, ש"למדתי להכין חביתה"??

רק מעצם המחשבה אני מתוסכלת. אז חשבתי להתחיל לרשום בר"ש (ראשי תיבות, זה לא ילך בייננו), והנה משפט שבא מהלב: אאלממ"א. (אמא אני לא ממש מחבבת אותך) פשוט? פשוט.

ועוד אחד: חשארכא"כ. (חבר שלך איתך רק כי אני כוסית). נכון? ברור שזה נכון, תמצאו לי סיבה יותר הגיונית.

אני ממש בתהליכי התלבטות קשים. ונתפס לי הצוואר, מה שמקשה על ההחלטה שלי שצריכה לבוא בראש צלול ולא בראש 'תקוע לצד שמאל'. למרות שלפי חוקי הפיזיקה ידוע שצד שמאל הרבה יותר ליברלי ומשוחרר מצד ימין שיותר חסוד וצנוע. תשאלו את ציץ שמאל וציץ ימין. כפרעליהם.

עיר הבירה-

האמיתית אבל. כאילו, בת"א. היה מאוד מאוד נחמד. נחמד מאוד. נחמד ומביש ונחמד ומשפיל.

זאת יכולה לאמת לכם שחחחחחקקקקקק שהייתה איתי צמוד כלללל הערבבבבב ויכולה לאמת! נכון???

הערב התחיל נורא מוזר בכך שהזמנו מונית שאיחרה לנו בשתי דקות. לא יפה. בשביל לזרז את הכלי הצעתי לד' שנפתח רגליים בצומת על מנת שיבחין בנו ויעצור. אז פיסקנו רגליים על המדרכה. והוא באמת בא. כמעט ולא עצר אבל בא. ברגע שהגענו אל המקום הייתה המולה גדולה ומלא מכוניות וחסימת כבישים. הוא אמר שיוריד אותנו לפני (מה קרה לזמן איכות של נהג-נוסע?) ואפילו נתן לנו הדרכה איך להיכנס:

"לכו מצד ימין" אמר והצביע לצד שמאל. שאלתי אותו עוד כמה פעמים מבולבלת  עד שנזכרתי שהוא נהג מונית. מותר לו.

בפנים היה נורא נחמד. אפילו הכרתי חבר חדש. כאילו, מה זה הכרתי. ראיתי. מה זה ראיתי... התבוננתי, סקרתי. עד ששוח הכניסה אותי למציאות העגומה שהוא דומה לד' התחת. ד' שלי אומרת שהיא רואה אותי בגיל 22 צועקת "ד'!!! ד'!!!". העצוב שגם אני רואה את זה. כולם רואים את זה

הלכנו לכיוון איפה שיש מוזיקה חזקה, נו איך קוראים לזה? רוק משהו, גראנג'? לא. פאנק? לא. משהו ששיר לא יכולה להשאר אדישה אליו ולהתחיל לרקוד ריקודי חוף? כן.

היה גם שלב שבו היו חצוצרות נחמדות מאוד מאוד ברקע אז התחלנו לקפץ במקום ולדמיין את ארץ ישראל היפה והפורחת עולה בלהבות. אך אבוי! המוזיקה החביבה התחלפה למוזיקה מהירה וקצבית, ולאט לאט רוב הנערים התחילו להשתולל במקום. לצערי הייתי בדיוק בינהם המומה מסתכלת על ד' בורחת ממני ומפנטזת באיזה תנוחה אני אחנוק אותה. נפלתי נאחזתי רצחתי דרכתי אך בסופו של דבר רצתי רצתי אל ד' וחיבקתי חזק J (אם הייתי מחבקת עוד יותר חזק התנוחה הייתה בעמידה. הא?)

בהמשך התהלכנו לנו על יד החוף (טיילת, נו) וברקע שמעתי את "תגידי שטוב" או משהו של כנסיית השכל. נדלקו לי הפיוזונים והתחלתי לרוץ לעבר המוזיקה.  "חכי לי!!" היא צעקה לי מאחור בזמן שטיפסתי לי כהיידי על הגבעה המסרוחה צועקת לה "עצלנית!!!" ונו-פלת בעוגמה אל הארץ מושפלת.

0-1.             כוסעמק.

מה מסתבר? גם מ' הייתה שם ולא ראיתי L את שוח ולא ראיתי L גם את ד' שהיה שם לא ראיתיL  גם את החיים האבודים שלי לא ראיתי L

 מצילומי הקליפ "דינגי דינגי"! בו נצפית אנוכי מקפצת על המיטה בעודי אוחזת בשורשיי חוזרת אל גיל שנתיים.

שברתי ללא ספק שיאי מתולתלות חדשים. וזאת הסיבה למה אני לא מפזרת ולמה אני מזיעה כמו סוס. למה לא נושר לי למה

אל חשש, חולצת הבזוקה גזורה והיא ללא ספק מוכנה ומזומנה להרוס לי את התדמית. אני עדיין מגניבה, כאילו הלואו!!

א':"מה 'כפת לך, פס אחד קטן!"

אמא:"לא, בקושי עבר זמן מהנזם לא ראו אותו בכלל!"

א':"עברו חודשיים!!!"

אמא:"לפחות שנה"

א':"נראה לך?! אני אעשה בלי שתדעי!"

אמא:"נראה לך?? אני אעיף אותך מהבית!"

א':"נראה אותך"

יום א' בעזרת הג'אם עושים פס ורוד בשיער :P  

♥שולחים סימנים, בוחנים בעיניים

זה נהיה נעים, לפחות לבינתיים♥

*עריכה*

נכון יש את הרגעים האלה שאתם הכי מבואסים עם עצמכם ואין לכם עם מי לדבר ואתם מרגישים כאילו שמו אותכם בסוף סדר העדיפויות של העולם ואתם מרגישים הכי לבד ופתאום בא לכם להוציא את העצבים שלכם בקפיצות וריקוד מטורף בכל החדר ואז אתם מדליקים הכי חזק את המוזיקה ומתחילים להתפרע אבל קשה לכם כי שמתם יותר מידי קרם בשיער והריח לא נעים?

גם לי.