יש אנשים שחיים רק בזכות העובדה שזה לא חוקי להרוג אותם.

אז.. עיצוב חדש? כנראה..

מה אתם אומרים?

החלטות בחיים ובלה בלה בלה..

בעקבות הרבה מצבי רוח לאחרונה, המון בכי, המון צעקות וצרחות ומכות, המון טריקות דלת,

 באו שיחות- המון שיחות.

שיחות עם אנשים מכל מיני סוגים, אלה ה"אופטימים" של: 'יהיה טוב',

ואלה שממש מתעמקים בכל פרט.

אני אוהבת את השיחות עם האנשים שרואים לפי הדיבור שלהם כמה אכפת להם ממני,

 ולשמחתי גיליתי שלא חסרים כאלה.

בעקבות השיחות באו המון מסקנות, ובעקבות המסקנות באו החלטות.

מהיום, כל פעם שאני מתכוונת לבכות, אני אקח נשימה עמוקה,

אספור עד שלוש, אחשוב בראש: 'הכל עוד יעבור' ואחייך.

חיוך אמיתי בלי זיופים, חיוך אמיתי וזורח של ילדה שרק רוצה להיות מאושרת.

בתקווה שעם הזמן זה יהפוך להרגל ויעלם.

מה גם שהרצון העז להצליח, הוא זה שידחוף אותי קדימה.

אני מפסיקה לצרוח, לקטר, להתלונן, לחשוב שהכל לרעתי, אני מפסיקה להתייחס בגזות רוח,

והפעם- בלי שום התנשאות.

הזנחתי את עצמי במלוא מובן המילה בשנה האחרונה במיוחד.

הגיע הזמן לשנות את החיים שלי, והפעם זה לא רק דיבורים, הפעם זה גם מעשים.

אני במקום ראשון מהיום בחיים שלי.

אני בחיים לא אנטוש חברה כשרע לה לטובת משהו שיעשה לי יותר טוב,

אבל מה? כבר קרו כל כך הרבה מקרים שאותי נטשו, ושלא הקשיבו לי,

ושלא היו שם בשבילי, ושבכיתי כל כך הרבה ממותשות רגשית,

אני כל היום עסוקה במה יחשבו, ומה יגידו, ואיזה ריכולים יהיה אחר כך,

ומנסה לצאת הכי טוב כדי שפשוט לא יגידו כלום.

אף פעם לא באמת חשבתי על עצמי, אם זה טוב לי, אם זה מה שאני באמת רוצה, צריכה..

וכשיש לי בעיה אחת קטנה הדבר שאומרים לי לרוב: תתעלמי, אל תתיחסי, זה שטויות, את הרבה יותר מזה.

ובגלל המצב הכל כך שברירי שאני נמצאת בו אני מתפרצת ובוכה,

אז בעצם, מה יוצא לי מכל בכי הזה? כלום, באמת שכלום.

תמיד לי היה רע כשלכולם היה טוב, ולא סיפרתי להם על בעיותיי כדי שלא אהרוס להם את השמחה,

או כדי שלא יגידו: דיי כבר עם הדיכאון, תיהי קצת שמחה.

אם ההתנהגות בה התנהלתי עד עכשיו לא הייתה טובה, הגיעה הזמן להביא אותה בהפוכה,

הגיע הזמן להיות מי שאני באמת, הילדה שתמיד רציתי להיות.

ולא לשים פס על האחרים.

כולי אמיתית עכשיו.

אין יותר בכי, אין קיטורים, אין קטנוניות,

אין דרמטיות, אין ביג דיל,

אין לקחת דברים קשה,

מהיום יש רק אותי.