ככה עברו שנתיים בלעדיו.
שנתיים כלכך חסרות משמעות.
התדרדרנו, העם הישראלי.
הפכנו ממדינה נחשבת וחזקה,
למדינה של אנשים טיפשים.
כל אחד הפך להיות פתאום אדיש למה שקורה כאן.
אתם לא רואים בכלל מה קורה במדינה שלנו.
כל אחד יכול לעשות את עצמו ראש קטן.
גם לי יהיה מאוד קל לשחק את עצמה ילדה בת 13,
שלא אכפת לה מה קורה במדינה שלה - כי היא עדיין קטנה.
אבל יודעים מה? לא. כל בנאדם שנולד בארץ הזאת,
צריך להיות אכפת לו ממנה. מארץ המולדת שלו.
כי לנו - באמת שאין ארץ אחרת.
אתם רואים את זה כמובן מאליו. כעניין שולי ביותר.
אם רק תסיטו מבטכם לשניה, מזווית העין שאתם רגילים לראות דרכה,
תראו שהעולם לא כלכך וורוד. לא כלכך פשוט.
לאט לאט אנחנו יורדים לתהום.
התדרדרנו בשנתיים האלה. זה כבר לא מה שהיה פעם.
אני זוכרת איך בבחירות לראשות הממשלה, הייתי עוד קטנה שלא מבינה כלום.
אבא שלי רצה את אהוד ברק ואמא שלי את אריאל שרון.
אני זוכרת איך אמרתי לאמא שלי שאני רוצה שהוא ייבחר, כי הוא לא היה אפעם.
הכל היה נראה לי כמו משחק מחניים פשוט.
תמיד חשבתי שצריך לתת הזדמנויות גם לאנשים אחרים.
אני זוכרת שביקשתי ממנה להצביע פעמיים בשבילי.
אז עוד לא ידעתי עליו.. עכשיו אני מבינה כמה טוב היה איתו.
הוא היה בן אדם נפלא, היתה בו המון יוזמה וחיוביות.
איך שהוא עוד אז היינו במצב טוב.
אין ספק שהוא אחד האנשים שהועילו למדינה הזאת.
זהו גורלו של כל בן אדם.
ואולי עוד יום אחד הוא יקום וילך על הרגליים.
כי לבן אדם כמוהו באמת שלא מגיע למות.
אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה הסוף.
אפשר רק לקוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
- Famous -