יש אנשים שחיים רק בזכות העובדה שזה לא חוקי להרוג אותם.

מה? מה חשבתן לעצמכן?

אחרי כל מה שדיברנו אתן הולכות וממש תוקעות סכין בגב.

חשבתי שאפשר לדבר איתכן ואתן באמת מבינות.

אבל את הדעה שלכן כנראה שבאמת אי אפשר לשנות.

כי אתן כלכך מגעילות שזה לא יאומן.

מדברים איתכם על משהו רגע אחד,

וברגע שאחריו אתן הולכות והורסות הכל.

את כל מה שחשבתי עליכן. חשבתי שנבנה משהו חדש.

חשבתי שהנה. הכרתי צד אחר טוב אצלכן.

אבל כנראה שלא.אתן חושבות מה שבאלכן.

גם אחרי שמסבירים לכם שזה כלכך לא ככה.

אתן מכירות את האנשים ההפך ממה שהם.

ילד אחד אתן הופכות לשליט,

ואת כל מי שחבר שלו אתן הופכות לשפוט.

ואת כל מי שמדבר איתו אתן הופכות לנגרר.

ואת כל מי שצוחק ממנו אתן הופכות לחנפן.

זה נראה לכם הגיוני?

הכל חרא.

אני נמצאת במקום שקוראים לו עזעזל - כי לכאן חברות שלי שלחו אותי.

אני מרגישה חרא - כי אני עושה דברים שאני יודעת שלא נכון לעשות אותם.

אבל אני הולכת נגד הזרם. והכל בגלל שאני לא מסוגלת להביע דעה.

אני לא מסוגלת להגיד לא לדברים שאני לא רוצה לעשות.

אני לא מסוגלת להגיד דברים שאני חושבת - כדי שאנשים אחרים לא ייפגעו.

אבל בין כל זה, אני נפגעת הכי הרבה.

ובסופו של דבר אני אוכלת את כל החרא שאני מבשלת לעצמי.

אני והבלוג הזה. כי את כל מה שאני מרגישה אני כותבת כאן.

והבלוג סופג את הכל ולאט לאט משכיח את זה ממני.

ובנוסף, הוא צריך גם לסבול את כל מה שחושבים עלי האחרים.

את כל השיט הזה שכולם קוראים לו "נאצות".

אני חושבת שצריך לקרוא לזה פשוט "אמת".

כי את כל מה שבאמת חושבים עליך אתה מגלה רק בנאצות.

הרי אף אחד לא ירשום עליך דברים שהוא לא באמת חושב עליך.

כמה מכוערים הפוסטים שלי נהיים.

רק טמטום הבלוג הזה מקבל.

אני מרגישה כמו טיפשה.