יש אנשים שחיים רק בזכות העובדה שזה לא חוקי להרוג אותם.

כלכך. כלכך. כלכך.

שוב נכנסתי לתקופה הזו. שנאה עצמית. זה כל מה שמאפיין אותה.

שוב אני פורצת את הדלתות שסגרתי מזמן. שרציתי לשכוח. שלא רציתי לפתוח שוב.

בכל פעם שיש בי טיפה של אושר, היא נעלמת. נעלמת להמון זמן.

השמחה נטשה אותי, והצחוק נטש אותי, והאהבה נטשה אותי.

אני מאוהבת כמו כמו ילדה מטומטמת במישהו שלפעמים אולי שוכח שאני קיימת.

ואני אפילו לא יודעת מה אני מוצאת בו.

אני לא יושבת ומרחת על עצמי. על החיים הדפוקים שקיבלתי.

אני מתאפקת, ומנסה לשמור על אופטימיות וחיוך מזוייף שיימרח על הפרצוף למשך היום.

אני מנסה לשכוח מכל הדברים הרעים ולהיות שמחה. אפילו אם זה לקצת.

אני מודה לאלוהים על הדברים הבאמת טובים שהוא נתן לי בין כל השאר.

על האהבה [למרות שהיא אפעם לא ממש מצליחה], ועל החברות, ועל המשפחה.

אני אנסע לירושלים ביום שני הקרוב. לכותל.

אופק עולה שם לתורה, וזה הזמן לנצל את מה שרציתי כבר הרבה זמן.

זה הזמן לשים את כל הבקשות והמשאלות שלי במקום הקודש.

אולי משם ה' ישמע אותם ויחליט לעזור לי =/