יש אנשים שחיים רק בזכות העובדה שזה לא חוקי להרוג אותם.

מרגישים את זה. רואים את זה בכל מבט שלך. שומעים את זה בכל מילה שאתה מוציא מהפה. אני פשוט קוראת אותך, ויודעת מה אתה מרגיש.

המילים שלך, הן כל כך עמוקות. והן כל כל משמחות אותי. אתה תמיד יודע להגיד אותן בזמן הנכון, במקום הנכון, כמו מילות קסם.

ואני, כמו ילדה קטנה, אני פשוט מתרגשת מהן, בכל פעם מחדש. אני יושבת בחדר, במתח לא נורמלי, ובוהה במסך בחוסר סבלנות מוחלט.

אני מחכה שרק תגיד את המשפט הבא שלך. העניים שלי נוצצות כשאני מדברת איתך, והלב שלי דופק חזק מתמיד.

אני אוהבת את המילים שלך, ואת הצורה שבה אתה מבטא את הרגשות שלך.

אבל עצב מסתתר באלה המילים. עצב גדול. כאילו חלומות חשוכים אתה חולם. והם רודפים אותך, בכל לילה ולילה.

ובחלומות האלה, אתה כל כך כואב, ועצוב, והחלומות האלה משאירים בך את כל הכעסים האלה, ואתה צריך להתמודד איתם לבדך כל יום.

לפעמים, כשאני מוצאת את עצמי חושבת עליך, אני תוהה לעצמי כמה כח כדי לאגור בתוכו רגשות כה מסעירים צריך אותו הבנאדם? אותה אישיות?

אני אומרת לעצמי, שלמרות הכל, זו וודאי מתנה מאלוהים. ה' נתן לך את הכח להדחיק מעצמך את הכל ולהיות אדם נפלא כלכך.

אשיות נאהבת, ותומכת, ועוזרת...

אני מנסה להבין למה כתבתי את זה ופשוט לא מצליחה.

מין דחף לכתוב משהו לא שגרתי.

לא מציאותי, בכל אופן...