כינוי:
monkey swallows the universe מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
ביום חמישי בשלוש וחצי לפנות בוקר עמרי שלח לי סמס, הוא כתב: "מצחיק שלא חשבתי עלייך כל הזמן הזה"
ואחרי שמונה דקות הוסיף: "זה היה שקר"
רציתי לכתוב: "אידיוט, דפקת אותי לחלוטין, את כל כולי שייפת בנייר זכוכית עד שלא נשאר כלום, ואז פיסלת לפי רצונך, עיניים ברגליים שמת לי ואוזניים בעורף, את השפתיים ברווח שבין האצבעות ואת הלשון השארת במקומה- ואז התלוננת, ואז ברחת, וחזרת, ואת כל יצירת האומנות הזאת שלקח זמן להחזיר למצב הנורמלי שוב חידשת, הוספת, שיפרת, ואז שוב ברחת, קובע את החוקים בשביל שנינו כמו איזו הפקה של תוכנית ריאלטי גרועה"
אבל זה היה ארוך מדי, אז במקום זה כתבתי: "איך אתה מרגיש?"
ובכלל לאחרונה אני לא יודעת כלום, עבר עלי שבוע עמוס לעייפה ושוב על דלתות העיניים הנעצמות אט אט דופקת השאלה "למה לטרוח?" אבל אני מכבה את האורות ונועלת פעמיים ב: נסיעות אוטובוס, שיעורי אזרחות, סרטים גרועים, וארוחת צהריים. ככה זה כשהכל כבר עבר את שלב ה"הפוך לי" והפך לשגרה מלאה בגרירות רגליים ונשירת שיער.
אני לא בדיוק זוכרת את יום רביעי, זה קצת מציק אבל אני לא חושבת שפיספסתי משהו, זוכרת שנת צהריים טרופה וצלצול משי של "בואי לבירה לפני ההופעה" אז ככה אני קמה עם שיער סתור וראש שעדיין נמצא במצב חלום, מצחצחת שיניים מתקלחת ויוצאת, התגעגעתי לשי אני רוצה להסביר לכם כמה אני אוהבת אותה אבל זה יהיה לגולל כאן שנתיים שלמות שבמהלכן גם שנאתי אותה כמעט באותה המידה, אבל עכשיו זה אחרי שנתיים ושתינו אחרות, שמות אודם שותות בירה כהה בפאב קטנטן ומדברות על זין, משם לקחנו את נטלי והמשכנו להופעה מעולה של הלהקה של יעקב במקום פלצני משהו, הרגשתי מוזר כי: הרגשתי שייכת. באוטובוס חזור ראיתי את איתי הוא דיבר ודיבר ואני ניסיתי לתפוס תנומה, עונה לו במשפטים קצרים, לא היה לי כוח לתנועות ידיים או להגזמות, כשבאתי לרדת הוא ציין "אני כל כך אוהב את הבגרות הזאת שבך" ואני גיחכתי כי נזכרתי שיומיים לפני כן ליאור אמר לי "אני מת על הילדיוּת שלך" (הוא נורא נזהר לא להשתמש במילה "ילדותיות" לאורך כל השיחה, טען כי יש לה קונטציה שלילית מדי וזה לא הוגן) ואני לא הבנתי אם זה קשור אלי או אליהם, מה משקף את מה בדיוק
ובאיזה שלב בחיים שלי אני נמצאת בדיוק.
ההרגשה הכללית היא שאנשים נורא מנסים למכור לי עצמם דרך, טוב, דרכי למעשה, ומצפים ממני לקחת ויאגרה לאימפונצטיה הרגשית הזאת ולתת להם עוד קצת ממני, אני קצת נגעלת וממשיכה לדבר על צבעים לשיער וסדרות טלוויזיה גרועות, אני נורא גרוע בלהוריד מחיצות, בייחוד כשאצלי הן עשויות מפלדה והן גבוהות כל כך בקושי אפשר לראות איפה הן נגמרות או מתחילות, אבל זה בסדר כי יש לי צבעי מים ואני כל היום יושבת עם החדש של ג'ני לואיס בין האוזניים ומכחול ביד ימין, נהדר לא?
אתמול היה יום שישי וביליתי אותו אצל מור עם המון בנות והמון אלכוהול, כלומר: מיליון רכילות ומיליון סודות ומיליון לצחוק, אני אוהבת אותן כי הן גורמות לי להרגיש נורמלית בלי לשים לב, יש שיקראו לי צבועה ונצלנית, ככה משתמשת באנשים בשביל האנחה הרגעית שלי "יש, אני בסדר". ואני פשוט אומרת שאני לא נוטה לחלוק עם אנשים את הצד ההרסני יותר של הקיום שלי ולו רק כדי להגן עליהם, אני מעדיפה לשמור אותו לעצמי; לערסל אותו בין כפות הידיים, להניח אותו על כתף שמאל, לכרוך אותו סביב היד כמו תפילין, שישאיר סימנים ברורים כדי שיהיה כיף ללכת עם שרוולים ארוכים. אז זה בסדר כי כן כיף לי למרות שהן (ורוב הso called חברים שלי) מכירות רק את עצמי החצויה (עדיין לא החלטתי- חלק עליון/תחתון או שמא פשוט קו ישר וסימטרי מהראש ועד לרגליים) ובעצם מי יודע אם גם להן יש חצאים שהן מעדיפות להשאיר בארון לפני שהן לובשות את הבגדים היפים ושמות מסקרה, אני גם קצת מעדיפה לא לדעת.
בשבת בבוקר אבא לקח אותי ממור אחרי שלוש שעות שינה וכאב ראש לא מהעולם הזה, הוא צחק עלי וזה הצחיק גם אותי, עם עיני הדביבון הנצחיות וההרגשה של בועה לא נעימה שעוטפת אותי, התקלחתי כמו שצריך ושייפתי ציפורניים ודיברתי עם אחותי הקטנה על סולם האהבות שלה
ואני כבר רוצה שהתקופה הזאת תעבור כדי להסתכל עלי בדיעבד ולהגיד "אה, אז זה מה שזה היה!"
ואולי אז לישון.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
