ואו לא כתבתי מלא זמן פה.. אבל לא באמת אכפת לי.
אני זקוקה מקום לכתוב וכיוון שהיומן שלי כמעט מסתיים וכיוון שאין לי כח לקום אז אכתוב פה...(עצלנית).
הסיבה שאני פתאום מחפשת איפה אני יכולה לפרוק את כל המחשבות שלי נובע מהעובדה שנפרדתי מהחבר....
זה היה הצעד הנכון להפרד ממנו, בזמן האחרון הוא התחיל לתת לי פחות תשומת לב. היה אומר שיתקשר מחר - הייתי שומעת ממנו אחרי 3 ימים, לא רצה להפגש. למרות שהיה ברור שמשהו לא בסדר המניאק לא חשב שזה רעיון טוב לשתף אותי במחשבות שלו והבעיות שלו אלא העדיף להתנהג כמו ילד בן 5 ופשוט להתעלם ממני (אם אנחנו לא מדברים אז אין בעיה...). בשבילי זה לא כל כך עבד ונפרדתי ממנו.
זה היה לפני שבועיים.
מאז,הרגשתי:
- אכזבה - על זה שהמערכת היחסים יכלה להתפתח ממש טוב אם הוא היה פשוט מדבר איתי
- צער - על זה שיותר כבר לא נדבר שעות, לא נפגש, לא אראה את התמונה שלו כאשר יתקשר וכו'
- הקלה - כבר לא צריכה לחשוב האם הוא יתקשר היום...
- עצב - פאק כל החברות שלי בזוגיות ועכשיו אני זו שבודדה
- בדידות - כמו שאמרתי החברות שלי בזוגיות ולמי בדיוק יש זמן בשבילי כרגע?
- שינאה - מניאק! פשוט מניאק!
הראש שלי קצת מתפוצץ מכל המחשבות והרגשות שצפים. מצד אחד הידיעה שעשיתי את הדבר הנכון ויגיע הבחור הנכון בלה בלה בלה ומצד שני ואו זה כל כך קשה!
הבעיה היא גם עם הסביבה - יש בי את הרצון להיות חזקה ולא להראות כמה הפרידה השפיעה עליי. לא רוצה להיות הלוזרית שבוכה אצל החברות. אני אמורה להיות חכמה יותר מזה - אם אני החלטתי שזהו אז יש לכך סיבה אז למה שאהיה עצובה?
הדבר המעניין הוא שאם אני לא אהיה עצובה אז "יאשימו" אותי שלא באמת אהבתי אותו או לא באמת הרגשתי משהו כלפיו...
לבנתיים אני מתמודדת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
osikus