| 11/2007
קסם.
למרות שהתריסים נשארו פתוחים כשעזב, האוויר החורפי החיוור לא הספיק לקרר את החדר. השמש שקעה לפני דקות אחדות אך החדר נמוך-התקרה היה שרוי באפלולית עכורה, קירותיו העירומים מאפירים באור הקלוש. ביד אחת גישש לעבר הגרמופון הישן, ובשניה, בהיסח דעת, סגר את התריסים. לרגע נשמע רק הרעש הלבן של המחט על התקליט, ואז, מתוכו, בקע צליל שקט של פסנתר - נוקטורן מספר שלוש בסול מינור; שופן היה המלחין האהוב עליו.
באנחה התיישב ליד השולחן הקטן, פתח את אחת המגירות והוציא חפיסת קלפים דהויה. בזה אחר זה הציב אותם בשתי שורות מסודרות - אס לב שחור, אס יהלום, אס תלתן, אס לב. תשע לב שחור, תשע יהלום, תשע תלתן, תשע לב. מתחתיהן הניח שני קלפים הפוכים, גבם המעוטר שחוק משימוש ומיושן. בעיניים עצומות תר באצבעותיו מעל הקלפים, מחפש רמז, רעד כלשהו בחלל מעליהם, בחלל בתוכו. צלילי הפסנתר התסתחררו באוויר מעליו, התמזגו באור המועט שחדר מבעד לתריסים המוגפים ובחריקות המחט על הפלסטיק השחור.
לפתע אצבעו נעצרה, קפואה מעל אחד הקלפים ההפוכים. לרגע אחד השתתק הכל - הפסנתר והאפלה בפינת החדר והאבק על הקירות, רוטטים בציפייה, בחרדה.
בתנועה מהירה הפך את הקלף, עיניו עדיין עצומות. לשבריר שנייה איבד כל תחושה, והיה מרחף בלא-כלום ללא מטרה, חסר עבר בדרכו לשום-מקום. ואז, כמו אבן הנופלת לתוך תהום, צנח בחזרה לחדרו החשוך, מול השולחן הקטן והקלפים הערוכים בשורות. צלילי הפסנתר התעוררו ועלו בחזרה אל פני החדר, האור חזר למאבקיו להסתנן אל תוך החדר, והאפלה המשיכה לזחול בפינות.
הוא פקח את עיניו באיטיות, נמנע מלהביט לעבר הקלפים, ופתח את התריסים. פנס רחוב קטן עמד בפינת המדרכה, מאיר את עצמו. מול עיניו צנח רסיס לבן, ואחריו עוד אחד. שלג החל לרדת.
באיטיות, פנה להביט אל השולחן. הוא עמד באותו מקום, קטן ומתפורר; דבר לא היה עליו מלבד האבק וכתמי הזמן.
חיוך איטי התפשט על פניו והחדר כמו הואר מעט. הוא ניגש אל הגרמופון והרים את המחט. השתרר שקט. אחר נשכב על המזרון הדק, עדיין מחייך. מעתה הכל יכול לקרות. אולי הוא ימצא עבודה, יעזוב את העיר החנוקה הזאת, שאוכלת בתושביה בכל פה. הוא יבנה את חייו מחדש, יסע מכאן, כמה שיותר רחוק; מעתה הכל יכול לקרות, ומחר יום חדש.
.~.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
