יומנה של חתולה

הפוסט הזה של דארלינג גרם לי לחשוב. 

אני נמצאת פה כשמונה חודשים ולפעמים אני עדיין מרגישה זרה. כאילו איני שייכת.

אני לא מבינה את זה.

יש לי חברים חדשים. יש רבים שאני אוהבת ורבים שאני יודעת שאוהבים אותי ועדיין אני מרגישה זרה. ומהססת.

וחסרת בטחון.

אני לא מבינה למה.

למה כ"כ קשה לי לגעת?

בחיים ה"אמיתיים" אני טיפוס נוגע.

לחיצת היד שלי איתנה.

כשאני מנשקת זה לא רפרוף אלא נשיקה.

שכאני מחבקת זה לא נגיעה רכה אלא חיבוק חזק, גוף לגוף, לחי ללחי.

אני רוצה להאמין שאני תמיד שם עבור האהובים שלי. החברים שלי.

אני רוצה להאמין שאני יודעת ואוהבת לתת.

אני אוהבת מגע. אני נוגעת בבני משפחתי כל הזמן. כשאני מדברת עם אנשים שאני אוהבת זה תמיד עם ידיים ושפתיים. אז למה פה אני נרתעת כ"כ מהפגנת רגשות? למה אני מתיחסת אליהן בחוסר אמון?

דארלינג מדברת על המציצנים. על הקוראים השקטים. אלה שרוצים להשאר בחוץ.

האם אני כזאת? העובדות מעידות שכן. יש לי עשרות בלוגים שאני קוראת בקביעות ולא אומרת מילה.

ממה אני מפחדת?

למה יותר קל לי להעניק בחומר מאשר ברגש?