יומנה של חתולה

כשחיימקה חוזר הביתה מהצבא הוא קורא תגר על אביו.

"בוא הורדת ידיים" הוא אומר, "בוא נראה מי עושה יותר כפיפות סמיכה/כפיפות בטן/יד אחורית"?

שני הגברים שלי מסירים חולצות ונאבקים זה בזה כשני טיטאנים. שריריהם משתרגים, טיפות זעה מבצבצות על שפתם העליונה ונחיריהם מתרחבים בנסיון להכניס יותר אויר לריאותיהם.

אני יושבת על הספה ומתבוננת בהם בהשתאות. ליבי נתון לשמאלנצ'יק. הקרב שלו הוא גם הקרב שלי.

הפסד שלו הוא גם הפסד שלי. חלפו הימים בהם היינו מפסידים לילדים בכוונה, רק כדי שיהיו מרוצים. היום שחיימקה יביס את אביו יהיה היום בו נרגיש זקנים. מיותרים. מתבקשים לפנות את הזירה לדור הבא.

אבל אם נסתמך על גנטיקה משפחתית (אבא של שמאלנצ'יק, בגיל המופלג של 82 עדיין סוס קרבות עז כוח שמביס את שמאלנצ'יק כשיד אחת קשורה לו מאחורי הגב) חילופי השלטון במשפחתנו עדיין רחוקים.