יומנה של חתולה

לג'וניור, בן האוטוטו 12  יש טעם מצוין בבנות. כל החברות שלו (שלוש במספר) חכמות, מצחיקות ומקוריות.

הראשונה היא ש', בת של חברים הגרים במרחק מה מאיתנו. טום בוי טיפוסי, אלופה במשחקי כדור ומשחקי מחשב, שותפה לתשוקה שלו למוסיקת ראפ והיפ-הופ.

השניה היא נ', בת כיתתו. בכתה ב' ג'וניור הזמין אותה לבית קפה לכבוד ולנטיינ'ס דיי.

הוא הביא לה לבבות שוקולד כשי צנוע והיא העניקה לו פסלון קרמיקה שהכינה במו ידיה.

אמא שלה ואני ישבנו בשולחן סמוך, השגחנו ושילמנו את החשבון.

מאז הם חברים טובים ובעקבותיהם גם המשפחות.

נ' היא ילדה מבריקה. היא וג'וניור מסוגלים לבלות יממות ביחד ולא לסתום את הפה. תמיד יהיה להם על מה לדבר. אני מתפעלת בעיקר מהעובדה שהם שמים קצוץ על חבריהם לכתה. אלה מתקשים לעכל את הקשר ביניהם.

הם פשוט לא מבינים חברות שכזו בין בן ובת ולכן הם מכנים אותם בכינויים ושרים להם שירים אבל להם כאמור זה לא מזיז.

השלישית היא ל', הבת של השכנים. ג'וניור ול' מכירים בערך מבטן אמם. הייתי מגדירה אותם נשמות תאומות.

ל' היא ילדה פרועה וחזקה, מטורפת במידה הנכונה וכשהטירוף שלה ושל ג'וניור חוברים ביחד התוצאות עלולות להיות בעייתיות מה.

את הקריירה הם התחילו בבריחות נועזות מהגן. בהמשך הם שרפו את המטבח, הציפו את המקלט והזריקו לג'וניור אטרופין. כמו שאני רואה את זה נותר להם רק לארגן רעידת אדמה ואנחנו מכוסים. 

בינינו ובין משפחתה של ל', אשר גם אגב הפכו להיות חברים מאד טובים שלנו יש קיר משותף. הילדים מבלים בערך כל שעה פנויה יחדיו ובעיקר בסופי שבוע. מרגע שהם חוזרים מביצפר ועד למוצאי שבת הם יחד. אנחנו אף פעם לא יודעים בדיוק אם הם אצלו או אצלה כי הם עוברים מצד לצד בטיפוס מעל הקיר המשותף במרפסת.

בימי שבת בבוקר אנחנו תמיד מוצאים אותם מרוחים בבגדיהם על הספה בחדר המשחקים שם הם פשוט נופלים ונרדמים באמצע שיחה או משחק.

כמו שכבר ציינתי, בזכות הילדים גם אנחנו ההורים התקרבנו מאד ונסענו כבר לעשרות חופשות וטיולים משותפים, בארץ ומחוצה לה. מה שמענין הוא שלמרות ששלושה זה בדרך אחד כלל יותר מידי (בגיל הזה אני מתכוונת) דווקא שלושת הילדים הללו מסתדרים מצוין גם בשלישיה. אין כלל משחקי כוח וכבוד ואין בריתות של שניים מול אחד.

בשבועות האחרונים פתאום שמתי לב שהבנות התבגרו. הן התפתחו לגובה ולפרונט. הן החלו לשים לב להופעה שלהן. הן כבר לא מופיעות פה בלבוש מרושל ושיער פרוע. פתאום הן לובשות ג'ינס אופנתי, מכניסות חולצה למכנסיים, השיער אסוף, הפנים רחוצות. גם האמהות שלהן מספרות לי שלפני שהן יוצאות מהבית הן מסתדרות זמן ממושך מול המראה ומתלבטות ארוכות באשר ללבושן. המורה דיברה בתחילת השנה על ההורמונים שמשתוללים ואני תוהה איך זה ישפיע על החברות בינו לבינן. על הנינוחות והאגביות של היחסים שלהם. על הפשטות שבה הוא מניח יד מסביב לכתף או שם את ראשו על רגליה כשהם צופים יחד בטלויזיה.

 מתי הלינה המשותפת תתחיל להטריד אותם?

מתי היא תתחיל להטריד אותנו?

בעצם, מה איכפת לי אני.

שההורים שלהן ידאגו.