יומנה של חתולה

בהתחלה כנראה.

לאות הזדהות עם מנהגיה המשונים והאף הפוכים של המדינה המארחת התחלנו גם אנחנו את טיולנו ברגל שמאל.

יום שבת, תהלוכת לורד מיור, תהלוכה שמתקיימת ברחובות לונדון כל שנה בשבת השניה של חודש נובמבר לכבוד

מינויו של הלורד מיור, מעין ראש עיר טקסי אשר ממונה כל שנה ע"י המלכה. זאת אף  משתתפת בתהלוכה במרכבתה ההדורה ומנפנפת בידה הענוגה להמון המריע.

אותה שבת, שני משחקי כדורגל מעניינים. בשעה 12:00 טוטנהאם (הקבוצה של היהודים בלונדון) מארחת את ארסנל, מובילת הטבלה.בין שתי הקבוצות יריבות היסטורית וזהו בעצם דרבי לונדוני טעון ביותר. בשעה 15:00 צ'לסי, אף היא ממובילות הטבלה מתארחת אצל פולהאם. (Fulham who?)

דילמה דילמה.

הוחלט כך:  נלך לתהלוכה ולכשתסתיים נלך למשחק המאוחר.

אז קמנו לנו לאיטנו (בסופי שבוע ארוחת הבוקר במלון מוגשת עד 11:00 מה שהכביד מעט על המוטיבציה שלנו) ויצאנו לנו ליום האפור שבחוץ בדיוק בזמן לנופף לשלום לרכב הבטחון שסגר את השיירה. שיט. מה בוער להם?

שבת היום. אי אפשר להתחיל את התהלוכה בשתים עשרה?

נו טוב. נלך לכדורגל.

רכבת תחתית ועוד אחת ואז לך תמצא את המגרש. מסתבר שהמגרשים של שתי הקבוצות נמצאים במרחק דקות הליכה זה מזה. וברור שהגענו בטעות למגרש של צ'לסי ולא לזה של פולהאם. 

נשימה ארוכה. לא להישבר. למצוא את המגרש של פולהאם (Who the fuck is fulham?)

החלטנו לעקוב אחרי האוהדים בדרכם למגרש אך נתקלנו בשתי בעיות 1. בניגוד למצופה הם לא לובשים פריטי לבוש מזהים כמו צעיפים וכובעים ואינם מניפים דגלים ובשום אופן לא נראים כמו שמצופה מאוהדי כדורגל 2. הם הולכים נורא נורא מהר. היינו מתחילות ללכת אחרי מישהו ותוך 5 דקות הוא היה נעלם באופק. ואנחנו לא מהזן הזוחל, בכלל בכלל לא אבל להם כנראה יש איזה מכניקה אחרת. לא רואים עליהם דבר יוצא דופן, הרגליים שלהם באורך סביר וזזות כמו רגליים של כל אחד אחר ובכל זאת, הם חולפים על פנינו כמו רוח ונעלמים.  עכשיו. כשאת מנסה להגיע למגרש כדורגל אז זה לא נורא כל-כך כי תמיד יהיה את מי לשאול אבל כשאת מנסה לעקוב אחרי איזה חתיך הורס אחד ולגלות איפה הוא שותה את הקפה שלו זה כבר יותר אקוטי.

בכלל, באופן כללי, האנגלים תמיד נורא ממהרים ועל זה עוד בהמשך.

רבע שעה אחרי תחילת המשחק הגענו למגרש. ישר עטו עלינו ספסרי כרטיסים והציעו את מרכולתם במחיר השווה לכל נפש של 50 ליש"ט הכרטיס. המחיר הנקוב עליו: 32 ליש"ט. חה, איפה אלה שאמרו לנו שבפחות מ 100 ליש"ט לא נמצא כרטיס? אותנו לא עשו באצבע. החיוך נמחק לנו מעט כשהתברר לנו שאנו ממוקמות בשורה האחרונה ביציע ואת הדיכאון הסופי חטפנו כששמענו שהמשחק בין טוטנהאם לארסנל הסתיים בתוצאה המדהימה של 5:4 לארסנל. 

נגמר 4:1 לצ'לסי. היה יכול להיות יותר גרוע. היה יכול להגמר 0:0. או שיכול היה לרדת גשם.

רגע, בעצם ירד גשם.

מילא.

ורק שתדעו לכם שהאוהדים האנגלים הם לא משהו בכלל. 10 דקות לפני סוף המשחק, כשהתוצאה כבר היתה 3:1 לצ'לסי התחילו האוהדים של פולהאם לברוח מהמגרש (WTF is Fulham?). הנסיכה אמרה שאצלנו זה לא היה קורה. אצלנו הם היו מקפידים להשאר ולקלל עד הסוף ומעבר לו.

בכלל, במהלך השבוע ניהלנו רישום מדוקדק המשווה בין לונדון ותל-אביב. תל-אביב לקחה ביג טיים.

וזה מה שיפה בחו"ל. אתה נהייה מה-זה-פטריוטי.

עד כאן חלק א. 

המשך יבוא.