יומנה של חתולה

זה קורה לנו בשעות הקטנות של לילות חורף סוערים. רוח זועמת וגשם תוקפני מעוררים בנו תשוקה למשקה חם וסמיך שיפשיר את לבנו ויריץ את הדם בעורקים.

או אז אנו זורקים משהו מעל הטרנינג המהוה, משחילים הרגליים לנעלי הבית ונוסעים לסגפרדו, בפינת דיזנגוף/פרישמן.

המקום פתוח 24/7. אנו זורקים את הרכב בחניה כפולה מול הדלת, רצים בין הטיפות, צוחקים כמו משוגעים ושועטים פנימה רטובים למחצה. הוא בד"כ מזמין סחלב חם או קפה עם שוקולד לבן ואלכוהול ואני אבחר כנראה בשוקולטה חמה.

בזמן שהמשקאות נמזגים לכוסות אנו סוקרים את הלקוחות שמאכלסים את המקום בשעות הללו. יצורים תמהוניים, בודדים. אני מתבוננת בפניהם, בעיניהם הבוהות הנמנעות מקשר ומנסה לנחש מה הסיפור של כל אחד ואחד.

אח"כ אנחנו דוהרים חזרה למכונית אוחזים בידינו את המשקה הנכסף. כפות ידינו מתחממות ממגע הכוס והזגוגיות מתמלאות אדים.

בדרך הביתה אנו לוגמים לגימות קטנות מהנקטר הזה וחיוך עולה על שפתינו. שרירנו מתרפים ואדוות חמות הולכות ומתפשטות מהקורקבן לכוון הצלעות והכליות והלב.

כשנגיע הביתה נצלול אל בין השמיכות וניצמד אחד לשני בתיאום מופלא, כמו פסל קינטי. כמו מכונה משומנת ומתורגלת. כמו גלגלי שניים השזורים זה בזה, כל תזוזה גוררת אחריה תזוזה מקבילה. כל אבר יודע את מקומו המדויק, לכל בליטה השקע שלה. כל נשימה, כל נשיפה וכל פעימה מתואמות. כמו קוביה הונגרית משוגעת שאיך שלא תסובב את חלקיה הפאזל יהיה מושלם.