יומנה של חתולה

והנה אנחנו בבוקרו של יום שני, היום הרביעי של חופשתנו. הגיע הזמן להיות תיירות. ומה יותר תיירותי מלהתייצב בקומה השנייה של אוטובוס תיירים אדום אשר תוך שעתיים יציג בפנינו את אתריה המובחרים של לונדון?

אם כך צעדנו נמרצות לכוון ככר פיקדילי דרך רחוב רג'נט והנה נפלו עינינו על המליס, ה-חנות בלונדון (חמש קומות ומרתף של צעצועים, משחקים וממתקים למי שאינו מכיר).

נכנסנו, אלא מה.

מייד בכניסה, כיאה לתקופה זו של לפני חג הילכו להם עלמים ועלמות חינניים (חלקם ישראלים) בין הלקוחות כשהם משתעשעים להם בגאג'טים שונים. מעיפים, מסיעים, מציירים, מנפחים, שורקים ומפליאים בקסמים. בקלילות. קלילות רבה. כאילו זה דבר של מה בכך. כל אחד יכול.

אבל אני, למודת נסיון שכמוני כבר יודעת. יודעת שאח"כ, בבית, כלום לא עובד. לא עף (ואם עף אז לא חוזר), לא נמחק, לא נדבק. שום קסם לא מצליח ושום טריק לא עובד. אלה, החברה הצעירים, התמימים כ"כ למראה עוברים אימונים מפרכים אשר לידם אימוני השייטת וחקירות השב"כ נראים צחוק ילדים. אח"כ הם מטיילים בחנות בפני מלאך תמימים ומפילים ברשתם עוברים ושבים תמימים. אז תשכחו מזה. לא לא. לא אני. אני יכולה לתרום לכם את בית הקברות לצעצועים מגניבים שזרוק אצלי בבית.

אחזתי את הנסיכה במרפקה וגררתי אותה מצווחת לכוון המדרגות הנעות. התוכנית היתה להתחיל בקומה האחרונה ולהתקדם אט אט עד שנסמן V על כל חמשת הקומות. והתוכנית עבדה יפה. חלפנו בסערה במחלקות משחקי המחשב, מכוניות, מטוסים, טיסנים, רובוטים ושאר עיניניי בנים. האטנו מעט ליד בובות הברבי, בדקנו מה התחדש במלתחות שלהן והתעדכנו ברכילות האחרונה. המחלקה שגזלה את עיקר תשומת הלב שלנו היתה מחלקת הצעצועים לתינוקות. אנחות ההתפעלות והערגה שלנו הבהילו את המאבטחים אשר הביטו בנו במבטים מוזרים. אני הצטערתי שכבר אין לי למי והיא הצטערה שעדיין אין לה למי.

ואז ראינו את הפליפרים. או מכונות הפינ-בול או איך שקוראים לזה. זרקנו את המעילים/צעיפים/כובעים שלנו בצד והתחלנו להשתעשע. משעשוע עברנו לקרבות ראש בראש מלוות בצעקות, קריאות גיל, רקיעות רגליים ודינדוני פעמונים.

בסוף מישהי מאיתנו היתה צריכה להפגין בגרות. אז היא ויתרה לי.

המשכנו במסע עד שחזרנו לקומת הקרקע שבה מרוכזות כל בובות הפרווה. מייד הצטיידנו בחיית מחמד.

היא אספה לחיקה פרה עליזה שזכתה מייד לכינוי מיצי ואני חבקתי בזרועותיי כלבון מסמורטט אשר התלבש לו מיד על השקע שמעל עצם הבריח שלי וענה לשם לבנה.

לפני שעזבנו את הלונה פארק הזה הצטיידנו בכמה צעצועים לקטנים ושקית ממתקים לנו (מיצי ולבנה היו רעבות):

סוכריות על מקל בשלל צורות, צבעים וטעמים, מקלות סבא וקופסה   ע נ ק י ת    של פאדג'.

עמוסות שלל רב טיפסנו לקומה השנייה של אוטובוס הקומותיים, היטבנו הכובע על ראשנו והקשבנו לאלן, מדריך תיירים בעל תואר בסטנד אפיסטיות אשר הפליא בהסבריו המלומדים השזורים אנקדוטות, בדיחות ונאומים לוקאל-פטריוטיים.

כשהאוטובוס הגיע לפתח מוזיאון האימה והעינויים ירדנו ונכנסנו למוזיאון.  מקום קודר כיאה להגדרתו המציג באופן חובבני ביותר כל מיני טיפוסים שליליים ואירועים מפחידים מעברה של אנגליה. מלכים רצחניים, נשים קטלניות, עינויים, מגפות, אסונות וג'ק המרטש. מסריח שם וחשוך וגולת הכותרת היא עכברושים הכלואים מעבר לקירות זכוכית. לטעמי ממש לא מענין ולא שווה את מחיר הכניסה המופרז (כ- 11 ליש"ט). הנסיכה דווקא נהנתה. אז אולי זה בכל זאת ענין של גיל (אני כנראה כבר בזבזתי את מה שנשאר מהנעורים שלי במרתון פינ-בול).

כדי לסיים את היום בסטייל נסענו לטייל מעט בהמפסטד. שכונה צפונית, גם במיקום וגם בסגנון.

השכונה בנויה במקום גבוה המשקיף על כל לונדון. ברחובותיה התלולים משובצות חנויות של מעצבים, גלריות, חנויות עתיקות וכמובן מסעדות ובתי קפה בטוב טעם.

אחרי שחרשנו את השכונה  מכל כיווניה הרגליים שלנו צעקו גוועלד (מי שיודע יידיש שיתרגם) אז הנחנו את ישבננו המעוצב על כסא מעוצב בבר מעוצב ושתינו משקה מעוצב שעולה כמו ארוחה ממוצעת ברפאל (לא עסקית).

חזרנו למלון טובות לב ועליזות והשכבנו את מיצי ולבנה לישון.

אז מסתבר שזה לא פרק אחרון ככלות הכל.

פרק א'

לפרק ב'