בצבא שירתתי כמכ"ית טירוניות בבה"ד 12 ובאחת הפגרות בין מחזורי הטירוניות נשלחתי לקורס קרב מגע בוינגייט.
היינו שלוש בנות בין כשלושים בנים וכמו שלושת הדובים של זהבה היינו אחת רזה, אחת בינונית (מחמת הצניעות לא אומר כאן "חתיכה") ואחת שמנה. השבועות הללו היו כחלום. אני חושבת שהייתי מאושרת כמו שלא הייתי עד אז ומאז.
במהלך הקורס הגיעו אלינו מעיתון במחנה להכין כתבה על קרב מגע בצבא והתמונה הזאת פורסמה על שער העתון מספר שבועות אח"כ. לגאוותי לא היה גבול. וגם לטפשותי. המחזר הראשון שנכנס בשער ביקש ממני את התמונה וכמו מפגרת נתתי לו אותה. הוא נעלם וכך גם התמונה.
מאז, במשך שנים, אני מתייסרת ומתאבלת ומייפחת על התמונה האבודה. איך איך איך הייתי כזאת טפשה ונתתי לו אותה? זה היה הכי קרוב לתהילה שהגעתי אי פעם. ומי יאמין לי עכשיו?
לפני כשנה שמאלנצ'יק עשה מעשה. הוא התחיל נובר בארכיונים של עתון במחנה ובארכיוניי צה"ל, הפעיל את כל המערכת, הטריף את כולם ולבסוף נמצאה התמונה.
יום אחד, סתם יום של חול, לא יומולדת, לא יום נישואים, לא יום האם או האהבה הוא מגיע הביתה ומגיש לי חבילה עטופה בנייר חום פשוט. קרעתי את העטיפה ומצאתי את התמונה מוגדלת ונתונה במסגרת עץ יפהפיה.
לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. כל הגוף רעד לי. לא יכולתי להאמין. נזרקתי באחת עשרים שנה אחורה לימים שבהם הכל היה כ"כ פשוט ותמים ולא כואב.
אז פלא שאני אוהבת את האיש הזה כל-כך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: