יומנה של חתולה

ביום ששי היינו מוזמנים למועדון ה TLV. האירוע: תצוגת אופנה של מעצב בגדי הגברים הצעיר מתי ממן, חבר טוב.

הלוז:  24:30 - קוקטייל למוזמנים. 02:00 - תצוגת אופנה. בין לבין - ריקודים סוערים. האירוע בשיתוף הוועד למלחמה באיידס.

 כן כן. גם לנו ניתנה ההזדמנות לעשות את זה בשירותים המיתולוגיים.

אבל בל נקדים את המאוחר.

מאימת הפקקים והתורים החלטנו לעשות את הבלתי יעשה ולהקדים את בואנו. אספנו זוג חברים טובים והגענו למתחם בשעה הבלתי סקסית בעליל,  24:20. המתחם היה נטוש. הכניסה למועדון היתה חסומה ומספר בריונים הגנו עליה בגופם. לשאלתנו נענינו כי המועדון עדיין לא נפתח ועלינו להמתין.

טוב. נמתין. אז מה אם 30 מעלות מתחת למינוס בחוץ? לא אנשים כמונו ירתעו מקשיים מינוריים שכאלה.

בינתיים הצטרפו אלינו חיימקה ואשת חיקו הזמנית. אני לא יודעת אם זה בגלל החיכייה בכפור או בגלל שהרעיון לבלות את הערב יחד עם ההורים של החבר שלה במסיבת גייז נראה לה מופרך אבל תוך דקה שתיים הם פרשו להם למקומות אחרים.

לאחר כחצי שעה בה שיכללנו לכדי מופת את החיקוי שלנו לנציב קרח ניתנה ההוראה לפתוח את הדלתות ואז הבנו למה נתנו לנו להמתין. בשביל הרושם. בשביל הדאווין. כי איזה סקס-אפיל יש למועדון שאין בו תור? שכל אחד יכול להכנס? בזמן הזה כבר צבאו על המחסומים עם רב של בליינים משתוקקים ובעיניהם השאלה: עם מי צריך לשכב כאן כדי להיכנס למועדון?

ואז הגיעה שעתנו הגדולה.

איגפנו באלגנטיות את ההמון הצר על הכניסה. הנדתי בראשי תנודה קטנה ובלתי מורגשת כלפי ה"איש שלנו בשער" והוא סימן לשומרים. ההמון נחצה לפנינו כים סוף לפני עמישראל בשעתו ואנו עברנו בחרבה, חשים בגבינו את המבטים הרושפים הננעצים בו. עם כל מבט חשתי את גבי מזדקף, מזדקר, מפשיר.

שהחיינו והגיענו וקיימנו לזמן הזה. אני ברשימות. אני סלבריטי. אפשר למות בשקט.

הקוקטייל התגלה כסוג של פונץ'. אי לכך ובהתאם לזאת התחזקנו בוודקה-טוניק והחלנו לסקור את סביבותינו.

בעיניי רוחי דמיינתי את ה"בבילון" המיתולוגי מהסדרה "הכי גאים שיש". נו טוב. לא בדיוק. חוץ מהברמנים שלבשו(?) מין סמרטוט קטנטן על כתפיהם חושפים ריבועים מפוארים (חלק יותר וחלק פחות) שאר המוזמנים היו סולידיים באופן מאכזב. איפה הכלובים? איפה הרקדנים שרק כסות זעירה לגופם הבנוי לתלפיות? איפה האקשן? אבל המוסיקה היתה מצוינת ורחבת הריקודים הנטושה קרצה לי למרחוק. ואני כשקורצים לי לא מסרבת.

החלנו לחולל והרחבה הלכה והתמלאה לה לאיטה. בין לבין הגיעו עוד חברים של חיימקה, העיפו מבט ומשהבינו שהסיכוי למצוא זיון דו מיני נמוך ממפלס המכנסיים שלהם נעלמו אף הם. 

 בשעה 03:00, באיחור אלגנטי בן שעה התחילה התצוגה. בזמן הזה המועדון היה כבר מפוצץ והאווירה בו היתה נהדרת ומחשמלת. התצוגה לטעמי היתה מקסימה, גם הבגדים עצמם וגם הסטיילינג. הייתי כ"כ גאה במתי כאילו אני אמא שלו לפחות. התרשמתי שהקהל אהב.

הסתיימה התצוגה. התחלף הדי.ג'יי אבל המוסיקה נשארה. המשכנו לרקוד עד שהרעב הכריע אותנו.

שמאלנצ'יק שמע על מקום חדש באבן-גבירול שפתוח 24 שעות ביממה ומגיש שקשוקה "במחבט".כל הזכויות שמורות. טעות הכתיב במקור יחד עם "חומוס וסנובר" ו"רידבול" ואנו שהיינו עליזים עד עליזים מאד מצאנו בטעויות הללו מקור בלתי נדלה לצחקוקים. המחבט התגלתה כמחבת טפלון תקני של חביתות ולא כמצופה מחבת ברזל יצוק וכבד אבל השקשוקה היתה טעימה למרות הכל. וגם החומוס והפלאפל ואפילו הבואריה. בעצם הבואריה לא אבל הסירופ שוקולד כן.

בשלב הזה התחלתי למלמל "אפטר פארטי, אפטר פארטי" אבל הגברים שאיתי העמידו פנים כאילו אינם שומעים.

הדבר הבא שאני זוכרת זה שמכבי ת"א הפסידו לבני סכנין.

ומה עם השירותים אתם שואלים? אז ככה:

מדיווח שהגיע אלינו בנוגע למצב הריח במקום החלטנו לשמור את האופציה לשירותים של המגה-בר לוקסור. אלה מעוצבים כמעליות מה שאומר שתי ציפורים במכה אחת.