בתחילת דרכי כאן, לפני כעשרה חודשים (איך שהזמן רץ) היו לי הרבה תהיות ישרא-בלוגיות. מי אני? מה אני בכלל? למה אני פה וכאלו מין. עבר לי די מהר למען האמת אבל גם אני לא יכולתי להתעלם מהיעלמות הפתאומית של הקאונטר. בניגוד לרוב הכותבים דווקא לא הפריע לי היעדר הקאונטר. אולי להפך. הרגשתי שהקאונטר מלחיץ אותי ומשפיע עלי יותר מידי. האם זה קשור לעובדה שהמספר הזה שם למטה הוא ממש פתטי? אולי.
(איזה יופי, ג'ניס ג'ופלין ברדיו אבל זה לא קשור בכלל אז סליחה).
דווקא בתקופה שלפני ההיעלמות הרגשתי איזו התעוררות בבלוג המנומנם שלי. אחרי דגירה ממושכת הענינים התחילו לזוז. מבקרים חדשים החלו פוקדים את בלוגי הקט ולשמחתי כמה מהם באו בכדי להשאר. אין לכם מושג כמה כל לקוח חדש משמח ומרגש אותי. זה מעיד על בטחון עצמי שביר משהוא, לא? אז מה תגידו על הדכאון שאני חוטפת כשמישהו מחליט לעזוב? ברור לי שככה זה עובד. אצלי למשל הקבועים מתחלקים לשלוש קבוצות
(כמה מקורי): יש את ה"חבורה". אלה שאני מרגישה ממש קרוב אליהם, אני קוראת ומגיבה אצלם בקביעות וכך אף הם אצלי (ואתם יודעים למי אני מתכוונת). יש את אלה שאני קוראת באדיקות אבל מעולם לא הגבתי. כותבים שאין לי שום רצון להיות איתם בקשר, עולמנו שונה בתכלית השינוי אבל אני מוצאת את כתיבתם מענינת/משעשעת/חושפת אותי לדברים חדשים. ויש את אלה שברור לי שאני לא הטעם שלהם אבל הם בכל זאת מוצאים חן בעיניי, מספיק בכדי שאגיב מזמן לזמן בלי לצפות מהם לדבר מלבד למענה מנומס לתגובותיי. אז כשמישהו מגיב אצלי פעם פעמיים ועובר הלאה זה אחלה. אם יש לי קוראים אילמים (אני יודעת שאפשר לבדוק את זה איכשהוא בסטטיסטיקות אבל עדיין לא הבנתי איך ובעיקר למה) זה גם בסדר אבל אם מישהו מגיע ונשאר, כובש את ליבי ואז שובר אותו והולך - אז אני חשה את החמיצות הזאת בפנים. למה הוא הלך? למה לא אוהבים אותי יותר?
(ועכשיו ה"דאייר סטרייטס". אני לא רוצה יותר לשמוע מילה אחת רעה על גלגל"צ).
עוד חודשיים שנה. צריך להתחיל להתכונן. לאחרונה פורסמו פה מספר בלוגים לציון יום השנה. מושקעים, מעוצבים, מחכימים ומרגשים. לחץ לחץ לחץ. אני לא טובה בזה. אולי נאפה עוגה וזהו?
(כן. זהו. בלאפות עוגות את ממש מצטיינת).
*** ראו זה פלא, הקאוטר חזר. אז מה, שנוותר על הפוסט הזה? מה פתאום ***
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: