יומנה של חתולה

כשהיא הגיעה אלינו הביתה, גורה יפהפיה וכחולת עיניים הוא כבר היה זכר בוגר ועייף שכל מה שמעניין אותו זה לרבוץ במנוחה ולחלום על חתולים בטעם של עוד.

מאז עברו שנתיים וחצי. כמיטב המסורת המשפחתית עיניה הכחולות הפכו חומות אבל היא עדיין מסובבת ראשים ברחוב. מימי ינקותה העליזים נשארו רק המחסומים שפיזרנו בין המעברים בבית כדי שתהיה לנו שליטה על השלוליות והתלים הריחניים שהיא משאירה.  במחסומים הללו אנחנו משתמשים כאשר אנו רוצים למנוע מהם לעבור ממקום למקום אם בכדי שלא יפריעו לעוזרת או כדי למנוע מהם להתקרב לאורחים שמפחדים מכלבים.

במשך הזמן גילינו תגלית מפתיעה: לא משנה איך נחסום את המעבר. נערום ערימות, נבנה חומות, נוסיף בריקדות, תיל דוקרני ונפצים, דבר לא עוצר בעדו. אני מציבה את המחסום, ניגשת לחדר השני ולפני שאספיק להניח את הישבן על הכסא הוא כבר לידי, מניח את ראשו הכבד על ברכיי ומחכה לליטוף. הוא מוטציה אני אומרת לכם, חייזר. סוג של סופר כלב בעל כוחות העברה.

ובעוד הוא מתנייד ממקום למקום בדרך על-טבעית היא נשארת מאחור ובוכה בוכה בוכה. מפחדת לבד.

או אז אני ניגשת אליה, מזיזה את המחסום וקוראת לה אליי. נאדא. לא באה. ממשיכה לבכות לבכות לבכות.

בואי אלי - אני משדלת אותה, בואי יא סתומה אני מתחילה להתעצבן אבל היא משכללת את היללות לחצאי טונים ולא באה. יושבת על ישבנה המעוצב שני מטר מהמעבר ומחכה לנס. אני צריכה לגשת אליה, להושיט לה יד ולצעוד איתה דרך הפתח. היא חושבת שהיא  ע נ ק י ת. שהפתח צר מדי עבורה. אני רואה איך הגלגלים שלה עובדים. היא ניגשת לפתח לאט לאט לאט ואז מצטלבת, עוצמת עיניים ותוך כדי מלמול "על החיים ועל המוות"  מזנקת קדימה. כפותיה מחליקות על הרצפה והיא גולשת באלגנטיות של היפופוטמית רגע לפני לידה אל החדר השני, רגליה מסתבכות זו בזו, זנבה שמוט וכולה אומרת היסטריה.

ואז הוא ואני מחליפים מבטים ונאנחים אנחה כאומרים: "איזה סתומה".